מאירי על קידושין קנט

מאחר שאנו סומכים כל כך בכרוכין אחריה שהוא בנה אף היא נסקלת על ידו אם בא עליה אם הוא ראוי לביאה כגון מבן תשע ולמעלה ומעשה היה באשה אחת שבאה לירושלם ותנוק מורכב לה על כתפה והגדלתו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לבית דין וסקלוה אע"פ שלא היו יודעין בעדות ברור שהוא בנה אלא מכח החזקה וכן הדין שהוא נסקל עמה על ידה אם היה בר עונשין וכן הדין באב שבא על המוחזקת לנו בבת שלו שנשרף על ידה שהבא על בתו בשריפה והוא שאמרו סוקלין ושורפין על החזקות וכן אמרו איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהתינוק והתינוקת בניהן של אלו שהם גדלים אצלם נסקלין זה על זה ר"ל האם בבן הגדל שם ונשרפין זה על זה ר"ל האב בבת הגדילה שם וכן מלקין על החזקות אע"פ שאין כאן עדות ברור והוא שאמרו במי שהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שראוה לובשת בגדי נדות שאם בא בעלה עליה לוקה עליה משום נדה אם התרו בו מכח חזקה זו הואיל והיא לא הכחישה לומר שאינה נדה כך פירשוה רבותי ואף גדולי המפרשים נראה שפירשו כן והוא שהוצרכו לפרשה שבא עליה והיא ישנה שאם לא כן אף היא בכלל העונש ויש מפרשין אף כשהיא מכחשת ושיטת הסוגיא מוכחת כן אלא אם כן עוקרת החזקה מכח אמתלא אחרת ומכיון שלקה נפטר לו מן הכרת שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכן הדין בבא על המוחזקת לנו באיסורי לאוין:

ואע"פ שבמלקות ומיתה אמרו שדנין אחר החזקות בתרומה מיהא יש צדדין ששורפין על החזקה ויש צדדין שאין שורפין אותה מכח חזקה כיצד כבר ידעת שכל ספק טומאה שאירעה ברשות היחיד טמא במי שיש בו דעת לישאל אבל במי שאין בו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור ומכל מקום דוקא במקום שאין שם חזקה אבל כל שיש שם טומאה מכח חזקה אף בשאין בו דעת לישאל ספיקו טמא ועשו בהם אין דעת לישאל כיש דעת לישאל לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין כיצד תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו העיסה כלה טמאה מפני שחזקת התינוק לטפח ודבר זה פירשוה גדולי הרבנים בתינוק שאינו בחזקת טומאה ודנין אותו בטמא בחזקת שדרכו לטפח בשרצים ואין הדברים נראין לענין פירוש שאם כן אף בבצק שבידו היה לו לר' מאיר שיטהר ולמה לא חלק לטהר אלא בעיסה ואף לענין ספק יש לחוש דהא ספק ספיקא הוא שמא נטמא שמא לא נטמא ואם נטמא שמא לא נגע בעיסה וטהור נכנס ונתן לו אלא התינוק ודאי טמא הוא אם למגע שרצים אם שנוגע תמיד באשה נדה ולא טבל ובצק שבידו טמא אף לר' מאיר ולא נחלקו אלא בעיסה שבצדו שמטמאין אותה בחזקת שדרכו לטפח בעיסה ומאחר שאנו רואין בצק בידו ודאי מזו נטלה ונמצא מטפח בה ומטמאה ומכל מקום אין שורפין אותה על חזקה זו אלא תולין ואף זו גדולי המפרשים מקשים בה ממה שאמרו בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור ופירשו משנה זו כשהתינוק ודאי טמא ומה שאמרו דרכו של תינוק לטפח פירושו בעיסה כמו שכתבנו והראיה שר' יוסי חלק בבריתא לומר אם יכול לפשוט ידו ממקומו וליגע טמאה ואם לאו טהורה שאין מחזיקין אותו אלא ממקום מציאתו אפילו היה בצק בידו שאני אומר טהור נכנס לשם ונתן לו ואע"פ שהלכה כחכמים מכל מקום הדברים ברורים בענין דרכו של תינוק לטפח שפירושו בעיסה:

עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתכות מבשרן בעיסה ואין ידוע באותן חתכות אם הם של שרצים לידון לטומאה אם של צפרדעים ושתהא העיסה טהורה שהרי אין טומאה בשרץ אלא בשמונה שרצים הכתובים בתורה אם רוב המיטפלים שרצים טמאה וזו היא ששורפין עליה ואם רוב צפרדעים טהורה ויש גורסין בזו מנופלין שם ר"ל מחותכין ניפולים ניפולים:

עיסה טהורה בתוך הבית ומשקין טמאים שם ויש שם תרנגלים ונמצאת העיסה מנקרת בנקירת התרנגולים חזקה ששתו מן המשקין הטמאים ונקרו בעיסה בעודן טופחין על פיהם וטמאוה מפני שדרכן לשתות ולנקר ומתוך כך עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאל לידון ספיקו בטומאה לענין שתולין לה אע"פ שאין שורפין ופירשוה במקומה בשאין ריוח קרקע בין המשקין והעיסה בכדי לנגב שם את פיו אבל אם יש ריוח קרקע בנתים אפילו מעט שיוכל לנגב את פיו באותו שיעור אף זו חזקה שהם מנגבין את פיהם קודם שינקרו ואין משקה טמא טופח בפיהם ואף כשאין שם ריוח קרקע דוקא במשקין צלולין ואפילו היו אדמים ואין אומרים מאחר שהם אדמים אלו נקרו במשקה טופח ניכרים היו שמא עיסה בלעתם אבל בעכורים טהורים שאלו נקרו במשקה טופח ניכר היה בעיסה מתוך עכירותן ופירוש צלולין הוא שבבואה נראית בהן וכל שאמרנו בזו טמאה אין שורפין עליה אלא שתולין וגדולי הדורות שואלים בשמועה זו אף במשקה טופח היאך טמאו את העיסה והלא אין משקין מטמאין אלא ברביעית ותרצו בה הכא שאני דחשיבי אגב התרנגולים ועל דרך מה שאמרו שמא יטמאו מים שאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכלי משום דחשיבי אגב הכוס או שמא אין צורך לרביעית אלא לפסול את הגויה ר"ל שהשותה משקין טמאים לא נפסל אלא ברביעית אבל לטמא אוכלין או משקין אחרים אף בכל שהו וכן כתבו גדולי המחברים ואע"פ שבסתם יינן אמרו שאף לטומאת אוכלין אינו מטמא אלא ברביעית מתוך שאין לטומאה זו עיקר מן התורה אלא שהיא מדברי סופרים ולריחוק ע"ז הקלו בה:

זה שביארנו בתרנגולים התבאר במקומו שכך הדין בה בשאר בהמות שנראית נשיכתן בבצק וכלן דוקא בשאין הפסק בנתים בכדי לנגב את פיהם בשיעור אותו המהלך ובפרה בכדי שתלחך את לשונה ובכלב אפילו היו המשקין בצד הבצק טהור מפני שהוא פקח ואין דרכו להניח את המזון ולילך לו למים: