מאירי על קידושין קנו

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים אמר הר"ם הלכה כר' יהודה ובתנאי שלא יהיה לזה שילד ממזר בנים אבל אם היו לו בנים לא יהיה נאמן האב לפסול בין בנו לפי שתכלית מה שנאמן האב על בנו למאמר השם יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ולא נצטרך לבאר אם אמר האב אין זה בני והאם תאמר הוא בנו שהיא נאמנת והולד כשר וזה יתבאר בתחלת כתובות:

אמר המאירי האומר זה בני ממזר כלומר שמודה שהוא בנו אלא שהוא ממזר ר"ל שנולד לו מחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו נאמן שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך הוא קרוב אצל בנו וכן שאין אדם משים עצמו רשע והרי הוא מעיד על עצמו בדבר זה שבא על חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאם תפרש שכונתו לומר שאחר בא על אשתו ויצא ממנה זה לא היה קורהו בנו אלא שאחר שהוא אומר בני זה ממזר אף הוא מודה שבנו הוא והרי הוא אומר שבא על חייבי כריתות או מיתות בית דין ואחר כך פירש דבר זה בדרך אחרת באדם שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שאינו נאמן ואפילו היתה אשתו מודה בדבר והוא שאמר ואפילו שניהם אומרים ר"ל שהאם מסכמת עמו לומר כך אע"פ שהיא יודעת דבר זה בודאי יותר ממנו ואפילו בעובר שאין לו חזקת כשרות כל כך אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן פירוש האב בין בראשונה בין בשניה וכל שכן אם האם מסכמת עמו בכך אבל אמו אינה נאמנת אף לדעת ר' יהודה שלא אמר באב שנאמן אלא מכח הכתוב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים שאם אמר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק לנו באחר גדול ממנו שהוא בכור נאמן אע"פ שבדבור זה פסל את הראשון לומר שאינו בנו שאלו היה בנו אפילו היה ממזר היה נוטל פי שנים אלא שכשאומר על הקטן שהוא בכור מאליו רצה לומר בגדול שאינו בנו ונשאר זה הקטן בדין בכורה ליטול פי שנים על פיו ולא סוף דבר בנכסים המוחזקים עכשו בידו שהרי בידו ליתנם מעכשו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר שאמר דבר זה שלא היה בידו ליתנם באותה שעה שאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואף לדעת ר' מאיר שסובר כן אתה יכול לפרשה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר עד שיהא נותן לו ואינו יכול להקנותם הואיל ובשעה שבאים לעולם אינו בר מתנה וכן נאמן ליטול בנכסים שיפלו לו לאחר מיתה מתורת בן פשוט ולהפקיע את הגדול שהיה מוחזק לנו בבנו הא מתורת בכורה לא שאין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו וכשם שנאמן על בן זה הקטן שהוא אע"פ שהיה מוחזק לנו בפשוט כך נאמן עליו לומר שבנו הוא ושהוא ממזר או בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב הוא מדכתיב יכיר ואין צריך לומר כל שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שנאמן אע"פ שהוא מוחזק לנו בבנו וחכמים מודים בענין זה לענין בכורה וחולקים עמו לענין פסול והלכה כר' יהודה ומכל מקום דוקא במקום שאינו חב אלא לבנו כגון שאין בנים לבן אבל במקום שחב לבני בנו אינו נאמן והוא שאמרו נאמן אדם על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ופירשו בה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכבר ביארנוה בבתרא בפרק נחלה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין אם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ר"ל נערה או קטנה והלך הוא וקדשה ר"ל שקבל קדושין בשבילה אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה ואין לקדושי השליח מקום לחול ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שהיא גדולה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: