מאירי על קידושין קכה

עבד שלקחוהו על מנת לשחררו אינו כלום שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואם כן אפילו ברח כל שאנו משיגין אותו מסגירין אותו להחזירו לרבו ומכל מקום אם היה בורח מחוצה לארץ לארץ אין מסגירין אותו אלא אומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתהא ידו משגת ופורע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו כמו שיתבאר במקומו:

מעשה ידיה של אשה כלם לבעל מתקנת חכמים במקום מזונותיה והדבר משוער במסכת כתבות עד היכן הוא כופה אותה לעשות לו וכל שדחקה עצמה ועשתה יותר על המחוייב הרי הוא של בעל נדרה שלא יהנה בה בעלה ממעשה ידיה אינו צריך להפר שהרי היא משועבדת לו ואע"פ שמעשי ידיה מדברי סופרים הפקר בית דין הפקר ולא כל הימנה להפקיעו בנדריה מה שזכו לו חכמים ואף לענין העדפה אינו צריך להפר שאף היא של בעל אע"פ שאינה חייבת לו בכך ומכל מקום אם אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה וקונם מה שאני עושה לפיך או איני נזונית ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהן צריך להפר ואע"פ שקונם מה שאני עושה לא בא לעולם כל שבלשון קונם קדשת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את היד או הדבר שהפעלה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים וכו' אין צריך להפר ומכל מקום יפר מטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שיתבאר בחמשי של כתבות:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר הר"ם פי' ובתנאי שיתן לה עם זה שוה פרוטה לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת לפי שהוא זוכה כל חלק מכלל זה השכירות עם כל חלק מעבודתו הנה כאשר נשלם עבודתו היה זה אצלה חוב בשכירותו בעבודה ומקדש במלוה אינה מקודשת:

אמר המאירי פירשו בגמרא שאינו מקדשה בשכר הדבור ובשכר עשייתו כפועל אלא שנתן לה פרוטה ואמר הרי את מקדשת לי בפרוטה זו על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאעשה עמך מלאכת יום או יומים כפועל דבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הא אם אמר בשכר שאדבר עליך לשלטון או בשכר שאעשה עמך כפועל אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כמו שהתבאר והוה ליה מלוה וכן בשכר שהרכבתיך על החמור או בשכר שארכיבך או שאמרה לו שב עמי בצוותא ואקדש אני לך בשכרך או שחוק לפני רקוד לפני עשה לפני כדימוס הזה אע"פ שיש בענין זה שוה פרוטה אינה מקודשת על הדרך שביארנו:

וצריך שתדע שהרבה ערערו הגאונים בשיש מחלוקת בתנאים בין האיש והאשה שזה אומר נתקיים וזה אומר לא נתקיים היאך נדון בה ויראה שכל שהתנאי במניעת מעשה שלה כגון על מנת שלא תעשי כך וכך שהיא נאמנת לומר קיימתי ולא עשיתי שהרי הסכימו הגאונים בגט בתנאי זה שתנשא לאלתר ואין חוששין שתעשה ויתבטל הגט ואם כן הדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך אם אין לו עדים בכך שאם הוא יכול לומר כן היאך נתירה לינשא מיד והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד שלא יטעון עליה שעברה על תנאה ויקלקלנה אבל כשהתנאי בעשיית מעשה יראה שהבא לקיים את המעשה צריך עדים על קיומו של תנאי ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתי שכתבו שכל שהתנאי מוטל עליו לבד הוא נאמן כגון שאם אמר הוא על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני הוא נאמן לומר שדבר ושהלך ואינו צריך עדים ואם אמר על מנת שתעשי כך היא נאמנת לומר שעשתה אבל אם יש לתנאי מקום לשניהם כגון על מנת שאתן לך מאתים זוז או שתתני לי שיש לאחד מקום אצל הנתינה ולאחר אצל הקבלה יש אומרים שכל שהתנאי עליו אומר שקיימו עדים ויש אומרים שהמוציא את חברו מחזקתו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה ואף בתלמוד המערב שבפרק זה אמרו הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מכיון שהוא מבקש להוציא את האשה מן הסמפון עליה להביא ראיה וסמפון הוא שטר התנאים של שדוכין כמו שאמרו שם סדר סמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך מוקמא פלן ומיכנסיך ליום פלן וכשנחלקו בדבר שזה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי עליו להביא ראיה אחר שבא להוציאה מחזקתה ולעשותה מקודשת הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק מכיון שהוא בא לאסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך זמן התנאי ושאל בה אי זה מהם נאמן אחר שכנס אתא קמי ר' אבהו אמר זיל הב לה אמר ליה אשה לא קניתי ואת אמר זיל הב לה כלומר שר' אבהו היה מאמין את האשה והיה כופה את הבעל ליתן לה ולקיים התנאי ואמר לו והלא לדבריה שאומרת שלא נתקיים אינה מקודשת ואמ"ר אבהו מעולם לא שיחק אדם בי אלא זה חזר ומר אין הוא הדר ביה הוא יתן ואין היא הדרה בה היא תתן כלומר שמאחר שכנס נתקיים המעשה ונתחייב בתנאי ושאל בה ולית דא קמיתא כלומר לא זהו שאמר ר' אבהו בתחלה ותירץ חזר ועשה מעשה בית דין כלומר שחזק דבריו הראשונים ומכל מקום למדנו שכל בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת אלא שדברי תלמוד המערב מבולבלים אצל מפרשים במקום זה ואין לנו בהם בכדי לסמוך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והיא מענין החלק השני גם כן והוא שאמר על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב הרי זו מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמר הר"ם אמר על מנת שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו ולזה אם מת האב מקודשת ומלמדין אותו לומר איני רוצה עד שלא תהא זקוקה ליבם:

אמר המאירי בגמרא שאלו ברצה האב היאך מפרשים אותו אם דוקא שיאמר אין ר"ל רוצה אני וכל שלא יאמר כן לא תהא מקודשת הא משיאמר הן מיהא לא יהא יכול עוד למחות אם דיינו שישתוק בשעה שישמע ואע"פ שלא אמר אין ומכיון ששתק בשעת שמיעה נעשית שתיקתו הודאה ואינו יכול למחות עוד או על מנת שלא ימחה ר"ל שכל שירצה למחות אפילו אחר ששתק בשעת שמיעה או אפילו אחר שאמר אין שיהא בידו למחות ולא מצאו לפרש משנתנו בחד טעמא באחת מאלו וקודם שנבאר פסק משנתנו צריך שנעירך מעט בביאור הסוגיא הבאה עליה מפני שהספק תלוי בה וצריך שתדע לשיטתנו שכל על מנת שישתוק אע"פ שפירושו שישתוק לכשישמע שאין דין שתיקה אלא בשעת שמיעה מכל מקום אם מת האב ולא שמע מקודשת ובכלל שותק בשעת שמיעה הוא מכיון שנסתלק חשש מחאתו ושאלו על זה מאי עד שירצה אבא אלימא דוקא בדאמר אבא אין וכל שלא יאמר אין אינה מקודשת אפילו שמע ושתק ורצה האב ר"ל שאמר הן מקודשת ואין יכול עוד למחות הא כל שלא אמר הן אינה מקודשת אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת ור"ל קודם שיאמר הן שאם לאחר שאמר הן מאי איריא מת אלא קודם שיאמר הן והיאך היא מקודשת והא לא אמר אין וכן שנתברר שלא יאמרהו לעולם אלא מאי שירצה שישתוק לכשישמע ורצה האב ר"ל ששמע ושתק מקודשת ואין צריך לומר אם אמר הן ואם לא שתק אלא שמיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת בין ששמע ושתק בין שלא שמע כלל שהרי נסתלק מכאן חשש מחאה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה כדי שיעקרו הקדושין למפרע ולא תהא זקוקה ליבם ומדקאמר מלמדין אותו משמע שבשעה שמת הבן כבר שמע האב ושתק ואם כן נתקיימו הקדושין ומה תועיל עוד מחאתו שאם תאמר שמת הבן ולא שמע האב עדין אם כן מודיעין אותו הוה ליה למימר אלא על כל פנים סיפא דמתניתין ר"ל מת הבן בעל מנת שלא ימחה היא שאע"פ ששמע ושתק או אף שאמר הן יכול למחות לכשירצה ומלמדין אותו למחות ומכל מקום רישא אי אפשר להעמידה בכך שאם כן היאך יאמר רצה האב מקודשת והלא אף ברצה ואמר אין יכול הוא למחות ואם כן על כל פנים רישא ומציעתא בעל מנת שישתוק וסיפא בשלא ימחה או רישא בחד טעמא ר"ל בישתוק או באמר הן ומציעתא וסיפא בחד טעמא ר"ל בשלא ימחה שאף האמצעית איפשר לפרשה בשלא ימחה שמכיון שמת האב לא ימחה ופירשוה אחר כן בטעם אחר והוא על מנת שלא ימחה ושקבע זמן למחאתו כגון על מנת שלא ימחה אבא תוך שלשים יום רצה האב והוא שלא מיחה תוך שלשים מקודשת לא רצה אלא שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או נתרצה זו היא שיטתנו בביאורה וגדולי המפרשים פירשו בעל מנת שישתוק דוקא ששמע ושתק הא לא שמע ומת אינה מקודשת ומת האב מקודשת שאמרו דוקא כששמע האב קודם שמת ושתק ויש להשיב עליהם שאם כן מאי איריא מת אלא שאף הם מרגישים בכך ומפרשים שבא ללמדנו מת האב בעל מנת שירצה האב מקודשת מפני שעל מנת שירצה על מנת שישתוק הוא והוא שהקשה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב למחות ואמאי הא שתיק ליה כלומר דמדמת האב פירושו לאחר ששמע ושתק הבן נמי לאחר ששמע האב ושתק:

ולענין פסק למדנו שהלשונות חלוקים בהרבה פנים על מנת שירצה אבא על מנת שיאמר אבא הן על מנת שישתוק על מנת שלא ימחה על מנת שלא ימחה מכאן ועד זמן פלוני:

ואע"פ שכבר הבנת פסק הדברים מתוך ביאורנו אני חוזר וסודרן דרך פסק והוא שכל שאמר על מנת שלא ימחה אבא עד זמן פלוני אם לא מיחה תוך הזמן מקודשת ודבר זה אף בלא שמע שכל שלא ימחה אין בו חלוק בין שמע ללא שמע מיחה בתוך הזמן אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת ואע"פ שלא שמע שהרי נסתלק חשש מחאה מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב למחות אפילו שתק או הודה שכל שהזכיר לשון מחאה אף לאחר שתיקה או רצוי הוא על מנת שלא ימחה אבא ולא קבע זמן למחאתו אפילו שמע האב ושתק או שנתרצה בהדיא אינה מקודשת ודאית לעולם שהרי ביד האב למחות ואף לאחר הודאה או רצוי ואפילו שתק או נתרצה ונשאה הבן על סמך רצוייו של אב והוליד ממנה כמה בנים מוחה לכשירצה ועושה נשואיה בטלים ובניה פגומים מת האב מקודשת בין ששמע בין שלא שמע שהרי לא היה הדבר תלוי אלא במחאה והרי נסתלק חשש מחאה לגמרי מת הבן ואין לו בנים ממנה מלמדין אותו למחות שלא תזקק ליבם על מנת שישתוק פירשו שישתוק לכשישמע שמע ושתק מקודשת שמע ומיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת ולדעתנו אף בלא שמע ולדעת גדולי המפרשים אינה מקודשת מת הבן מלמדין אותו למחות על מנת שיאמר אבא הן שמע ואמר הן מקודשת ואם לא אמר הן אינה מקודשת וראיתי דרך המפרשים בזו שאינה מקודשת כלל הואיל ושמע ולא אמר הן וכל שכן אם מיחה ומכל מקום בזו נראה לי דוקא שאינה מקודשת ודאית הא מכל מקום עומדת היא בתליה שכל שאמר הן אף לאחר שתיקה או לאחר מחאה מקודשת על הדרך שכתבנו בשלא ימחה שאפילו שתק או רצה יכול לחזור ולמחות מת האב ולא אמר הן אינה מקודשת כלל ואף לדעתנו שהרי נסתלק חשש רצוי ואמירת הן מת הבן מלמדין את האב שלא יאמר הן ולדעת המפרשים דוקא בשלא מיחה או ששתק הא אם שמע ושתק או מיחה אין צורך בכך ולדעתנו אף בשתק או מיחה צריך ללמדו ולא עוד שאף עכוב אמירתו אינה אלא בתליה שכל זמן שירצה יכול לומר הן לדעתנו והדברים רופפים על מנת שירצה אבא אין דינו ברור לנו ויש מפרשין שדינו כעל מנת שישתוק והוציאוה מדבריהם של גדולי המפרשים הן ממה שכתבו בפירושיהם הן ממה שכתבו בה בהגהותיהם וכן הביאוה מסוגיא שבפרק המדיר אלא שאין בה הכרח כמו שיתבאר בסמוך ונשאר הענין מספק בה אם הוא בעל מנת שישתוק אם הוא בעל מנת שיאמר הן ותאכל כחמור שבשניהם ויש מספקים אותה אף בעל מנת שלא ימחה ובפרק המדיר נראית סתירת דבריהם שנחלקו ר' שמעון וחכמים בהריני בועליך על מנת שירצה אבא דלר' שמעון על מנת שיאמר הן ולרבנן על מנת שישתוק ונמצא שלא אמר אחד מהם בה על מנת שלא ימחה ומכל מקום אין לדון ממנה לענין פסק לפרשו על מנת שישתוק וכדעת חכמים שלא נאמרה אלא לדעת האומר שם אבל טעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט וכבר נדחית והעמידו שם מחלוקתם בדרך אחרת הא מכל מקום למדנו שלא נסתפק אחד מהם לומר בו על מנת שלא ימחה ודברים אלו כלם אין בהם הכרח וכל על מנת שירצה אבא הדבר מספק בכלם ולא עוד אלא שנתגלגלו עליו ספקות מצד אחר תלויות בדין יש ברירה ואין ברירה מבוארות בשלישי של גיטין ושם יתבאר מה שתלוי בלשון זה בענין דין ברירה בעזרת הצור וגדולי המחברים כתבו בדין זה דברים זרים וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים: