מאירי על קידושין יב

כבר ידעת שלשון גירושין שבגט הוא הרי את מותרת לכל אדם ושבגט שחרור לשפחה הרי את בת חורין כתב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שהתרתה לכל אדם אינו תלוי בגט בלבד אלא בטבילה שאחר גט וכן הדין בהרי את מותרת לבן חורין וכן אם כתב לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלום שאין זה לשון גירושין אבל אם כתב לאשתו הרי את לעצמיך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי היא מגורשת וכל שכן שאם כתב לשון זה בשפחה שהיא משוחררת:

כתב לאשתו אין לי עסק בך אין זה כלום ולא סוף דבר באין לי עסק בך שהוא כמשלח עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון ויש מפקפקין בדבר זה ואין נראה כן אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות ושמא תאמר והלא בשתפין ובנכסי מלוג אמרו שכל שהבעל או השותף אמר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שאמרו מדין ודברים סליק נפשיה תירצו רבותי שבעבד כשאמר אין לי עסק בך גמר כל מה שצריך לשיחרורו שהרי אינו צריך קנין והרי הוא כאלו אומר אין לי עסק בשדה זו וקנו מידו שאמרו מגופה של קרקע קנו מידו אלמא כל מה שגמר הקנאתו אין אומרים מדין ודברים סליק נפשיה ובעבד מיהא כל שאמר כן גמר הקנאתו שהרי אינו צריך קנין ולי נראה לתרץ שהאשה והשותף הם באים לקנות בלשון זה זכותו של זה ואין לשון זה כדאי להקנות אבל העבד שאינו הקנאה אלא מחילה ולשון זה כדאי הוא לענין מחילה ומקצת רבותינו הצרפתים תירצוה שבעבד כל שאמר אין לי עסק בך זכו בו שמים לחייבו במצות והרי הוא כעין הקדש שהאמירה כמסירה אבל שדה הואיל ואין כאן זכות שמים הרי הוא מחוסר זכיה וכן יש שתירצוה בפנים אחרים זה בכה וזה בכה אלא שכבר כתבנו בתרוצה עקר הדברים:

זה שכתבנו בהרי את בת חורין והרי את לעצמך ואין לי עסק בך שהעבד יצא בהן לחירות דוקא בכתב ובעידי מסירה או עדי חתימה אבל באמירה אפילו העידו עליו עדים ואפילו קנו מידו אינו כלום שאין עבד יוצא אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי המגיהים חולקים בה מיהא בקנין לומר שהקנין הרי הוא ככסף:

המוכר עבדו לגוים קונסין אותו על שהפקיעו ממצות לפדותו עד עשרה בדמיו ויצא לחירות וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל שהרי הגוי לא קנאו קנין הגוף כדכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה מזה אלא שמכל מקום אין מוציאין אותו מידו בלא פדיון שלא לבא עליו בעקיפין אלא כופין את המוכר לפדותו ויצא לחירות אלא שצריך גט שחרור כמו שכתבנו ואפילו כתב לו הישראל מקודם שכל שיברח או שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו אין זה כלום אלא אם כן אמר לו כן עכשו ויש חולקים לומר שמועיל אף בשכתב לו מקודם כמו שהתבאר ברביעי של גיטין וכן עקר ודין דבר שלא בא לעולם אין כאן שהרי אע"פ שבריחתו אינה עדין אותו שהוא משחרר מכל מקום בא לעולם והוא אינו מקנה לו כלום אלא שהוא מפקיע את האיסור וזהו שבפרק שלישי העמידו את ר' על כיוצא בזה בשיטה בהדי ר' מאיר לדין דבר שלא בא לעולם ולא הזכירו בה ר"ש ב"ג ואף הרבה מפרשים כתבו שכל שבמחילה אין בו דין דבר שלא בא לעולם שלא נאמר אלא בהקנאה וכן נראה שהרי לקח מן האשה תחלה הואיל ונסתלק דין נחת רוח הועיל והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שאינו אלא שיעבוד ומכירתה כעין מחילה וכן מצינו נדר ושבועה אין לי עליך ולא על הבאים ברשותיך ר"ל לוקח והרי דבר שלא בא לעולם הוא אלא שכל אלו אינן אלא כעין מחילה:

המקדש במלוה אינה מקדשת ר"ל שאם היתה היא חייבת לו דינר ואמר לה הרי את מקדשת לי באותו דינר שאת חייבת לי אינה מקדשת שהמלוה להוצאה ניתנה והרי בשעת קדושין אין כאן להקנות עצמה ואפילו היתה בעין ומכל מקום אין כאן דבר ברשותו שיהא נותן לה עכשו שכל שהוא נתן להוצאה אינו ברשות מלוה כלל והרי אין כאן נתינה כלל בשעת קדושין אבל אם קדשה בהנאת מלוה הרי היא מקדשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ובגמרא שאלו על דבר זה האי הנאת מלוה היכי דמי אלימא דאמרה ליה ארבעה בחמשה כלומר שהלוה לה ארבעה דינרין בחמשה לזמן פלוני ולאחר זמן אמר התקדשי לי בזוז חמשי שאת חייבת לי מצד הרבית ופי' הנאת מלוה ר"ל רבית ההלואה האי ריבית מעליא הוא כלומר היאך אתה קורהו הערמת רבית ועוד היינו מלוה שאף זוז חמשי הואיל ושניהם מתכוונים לנטילת רבית ולא נפרע ממנו עדין הרי מכל מקום הלואה הוא וכל שכן שיש לומר עליו שאינו בעין ותירץ לא צריכא דארוח לה זמנה כלומר שכל שקדשה בריבית על הדרך שהזכרנו אינה מתקדשת אלא בדארוח לה זמנה וקודם שנבאר דארוח לה זמנה צריך לבאר זה שביארנו עכשו שכל שקדשה ברבית על הדרך שהזכרנו אינה מקדשת אם אתה אומר כן מצד שהוא הלואה וכגון שלא הגיע לידו עדין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא על הדרך שפירשנו ר"ל והאיך אתה קורהו הערמת רבית ועוד דמאחר שלא הגיעו לידו היינו מלוה אם מצד שאין מקדשין ברבית ואפילו בא לידו וחזר ונתנו לה בתורת קדושין ושנפרש האי ריבית מעליא הוא והיאך אתה אומר שמקדשת והרי אפילו בא לידו אינה מקדשת ועוד שהרי מכל מקום אחר שלא בא לידו היינו מלוה ויצא לנו בדין זה שאם אתה אומר שזה שאינה מקדשת מצד קדושי מלוה הוא אם נתנה לו ריבית קצוצה כגון שהלוה לה ארבעה בחמשה ופרעתם לו וקבלם ואחר כך אמר לה הרי את מקדשת לי בדינר זה של ריבית שאני מחזיר לך מקדשת שאין כאן קדושי מלוה שהרי נותן לה עכשו את הדינר והיא מקבלתו לשם קדושין ואם אתה בא מצד ריבית אינה מקדשת והרי הדבר במחלוקת אצל קצת מפרשים יש אומרים הואיל ומן הדין הוא חייב להחזיר הרי הוא כקדשה בגזל שלו שמקדשת ויש חולקים לומר שאינו דומה לגזל שהגזל אף הנשים יודעות שהוא צריך להחזירו ומאחר שקבלתהו לשם קדושין ודאי ידעה ומחלה אבל ריבית הואיל ומדעת הלוה הוא נתן אינה יודעת בחיוב חזרתו והרי הוא בעיניה כמו שנתנה לו משלו והרי זה מחילה בטעות ונמצא שלא נתן לה כלום משלו ומתוך מחלוקות אלו כל שאירע כן חוששין לה ומחמירין מכל צד ר"ל לעיולה קדושין ולאפוקה גט הא ריבית שאינה קצוצה כל שקבלו הוא וחזר ונתנו לה מקדשת שמאחר שאינו יוצא בדיינין שלו הוא נותן אלא שיש כאן ספק אחר בריבית שאינה קצוצה ולא קבלו וכן שאינו מלוה כגון שהלוה סאה בסאה ובשעת הלואה היתה הסאה שוה דינר ועכשו שוה ב' דינרים והרי הסאה בידה ומביאתה לו ואומר לה טלי חצי סאה מרבית שבו והתקדשי לי בו אם נאמר שמאחר שאינו רשאי ליטלו לכתחלה יבאו לב"ד אף הם אומרים לא תטול כלום אין כאן נתינה או שמא הואיל ואין היא מזמינתו על כך לדין והרי היא עומדת ליתן ואין מי שיעכב בקבלתו וכשיקבלם אין כח בדיינין להוציאו נתינה מעליא הוא ולא עוד אלא שיש חוככים אף ברבית קצוצה לומר שמקדשת אע"פ שאינה יודעת בחיוב חזרתו מפני שאינו חייב בחזרת אותם המעות דוקא ואם כן כל שלא החזירם ממונא דידיה הוא והרי הוא כמקדשה בריבית שנוטל מאחרים שאף במקום שלא נתיאש הנותן מקדשת ואין דנין אותו כגזל דאחרים שאינה מקדשת הואיל ואין חיוב החזרה באותן המעות עצמם והדברים נראין לפרש שלא באו בשמועה זו מחמת ריבית כלל שהרי כשהיו אומרים כאן בהנאת מלוה ארבעה בחמשה השיבו האי ריבית מעליא הוא ואלו היה בה משום ריבית לא היה צריך לומר אלא האי ריבית הוא ומה ענין לומר ריבית מעליא אלא שאין הכונה אלא בכך ר"ל ריבית מעליא הוא והיאך אתה קורהו הערמת ריבית אבל לא היה מפקפק שיהא פקפוק בקדושין מצד הרבית:

ומכל מקום נשוב לדברינו והוא שהנאת מלוה שאמרו עליה שמקדשת פירשו בה דארווח לה זמנא ופירשו בה גדולי המחברים שבשעת ההלואה קדשה בהנאת המלוה כגון שבאה לפניו ללות ממנו דינר ואמר לה הריני מלוה לך דינר זה עד זמן פלוני והתקדשי בהנאת המשך הזמן שלא אוכל לתבעך עד זמן פלוני ומקדשת מפני שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש באותה מלוה עד סוף הזמן אע"פ שלשון דארוח לה אינו נופל יפה איפשר שכך הוא שהיא רוצה ללות לזמן מועט והוא מלוה לה לזמן ארוך יותר ואומר לה כן וזהו הערמת ריבית שזכה בה בשכר המתנתו ויש מפקפקים לומר שזו רבית גמורה היא שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו אלא שמתרצים שמאחר שאין כאן נתינה גמורה מידה לידו אין זה ריבית גמורה ואין זה כלום וכי מה בין זה למלוה את חברו בשכר שיעשה מלאכתו או שיתן לו שדהו באריסות אלא שיש לתרצה שאין כאן ריבית גמורה הואיל והנאה מגעת לשניהם וגדולי הרבנים כתבו בשכבר הגיע זמן ההלואה ויכול לכופה שתפרענו ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת לכל אדם שיפיסני להאריך וכל שכן אם קדשה בהנאת גוף ההלואה ושיאמר כן ר"ל התקדשי לי בשכר פרוטה שאת נותנת למי שיפיסני למחול לך אלא שדרך רבותא הוא תופשם שבגוף המלוה כל שלא אמר בהנאת הפרוטה שאת נותנת למי שיפייסני בכך אפילו בכל המלוה אינה מקדשת ובהנאת מלוה מקדשת אף בהנאת הארכה ואף בזו יש לפקפק בשכר פרוטה שהיא נותנת להאריך זמנה להיותו רבית גמורה שהרי היא נותנת לו פרוטה של הקנאת עצמה בשכר המתנתו כמו שכתבנו אלא שיש לתרצה כמו שכתבנו אלא שקצת אחרונים פירשוה בתוך זמן ר"ל שלא הגיע זמן ההלואה שאין כאן ריבית גמורה הואיל ואין יכול לדחקה עכשו אלא שהוא כעין ריבית ואיני יודע אם יאמרו כן במקום אחר שאם לוה אדם מחברו לשלשים יום ותוך הזמן נתן לו פרוטה להאריכו עוד שלא יהא זה ריבית גמורה ולא מצאנוה כן בשום מקום ויש מפרשים בה כגון שהגיע הזמן ואמר לה הריני מאריך את הזמן והתקדשי לי באותה הנאה ולא אמר לה בהנאת פרוטה שאת נותנת למי שיפייסני על כך וכן כתבוה גדולי הפוסקים והדברים זרים שהרי אין כאן שום נתינה אלא שאחר שהם כתבוה ראוי להחמיר ומכל מקום במקצת הלכות תמצא דמטא זמנא ונקטה זוזי למיפרעיה שזהו כהלואה מתחלה על הדרך שכתבוה גדולי המחברים שאין כאן דין מלוה להוצאה ניתנה שמאחר שהביאתם לפרעם אין רשות בידה להוציאם ועל כרחה הוא יכול ליטלם הימנה וכל שכן אם הביאה המעות לפרעו ואמר לה יהו שלך והתקדשי לי בהם ויש שפירשו הנאת מלוה בריבית שאינה קצוצה וענין דארוח לה זמנה כגון שהלוה בלא ריבית והאריך לה הרבה וכשפרעתו הביאה לו דינר ריבית וקדשה בו שזהו ריבית מאוחרת ומקצת רבותינו שבצרפת פירשוה כגון שהיתה חייבת לאחר והגיע הזמן ואמר לה זה אני נותן פרוטה לבעל חובך שיאריכך והתקדשי לי בו ואע"פ שאמרו בפרק נשך שרי ליה לאינש למימר הי לך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוניא זוזי בזו הרי הוא כחוזר ונוטלם מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:

קדושי מלוה שכתבנו שאינם קדושין לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף במלוה בשטר ואע"פ שהחזיר לה השטר וכן הדין לכל קנין שבכסף שאין מחילת המלוה קונה כלל וראיה לדבר מה שאמרו בפרק שני ושוים במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי אלמא שאינו קונה במלוה כלום ומכל מקום בתוספות כתבו שאם מחל לה המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו מקדשת ומביאים קצת ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי:

ומלוה שיש עליה משכון מיהא והחזיר לה המשכון מקדשת כמו שיתבאר למטה וכן אם קדשה במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקדשת כמו שיתבאר:

האומר לחברו הי לך דינר על מנת שתחזירהו לי והחזירו לו במכר קנה ר"ל שאם בא לקנות קרקע בכסף שהיא אחת מקניות קרקע ואמר לו הי לך דינר לקנייתו על מנת שתחזירהו לי קנה ויש מפרשים שאם רצה חברו ליתן לו קרקע במתנה והלה מחזר ליטלו במכר כדי שיתחייב עליו באחריותו ומכרו לו ואמר לו הי לך מנה בדמיו ועל מנת שתחזירו לי שהוא מכר וחייב באחריותו ואין זה נראה לי שמאחר שהחזירם לו במה יתחייב לו ואין אחריות המכר אלא להחזיר המעות ואם רוצה לקבל אחריות למתנה יתנה לו בהדיא כן ויתחייב באחריות אלא שעקר הדברים כפירוש ראשון:

וכן בפדיון הבן אם אמר לכהן הי לך חמש סלעים לפדיון בני על מנת שתחזירם לי והחזירם לו בנו פדוי:

ובתרומה אם אמר לכהן הי לך תרומה זו שהפרשתי על מנת שתחזירה לי והחזירה לו יצא ידי נתינה והרי היא של ישראל ומוכרה לכהן אחר בדמי תרומה והדמים חולין בידו שהתרומה קדושה קדשת הגוף בכל מקום שהיא ודמיה מותרין אבל מכל מקום לענין תרומה אסור לכהן ליטלה על דרך זה שהדבר דומה כמי שעושה ליכנס עמו בחבה כדי ליתן לו פעם אחרת במתנה גמורה והדבר דומה לכהן המסייע לישראל בבית הגרנות כדי שמתוך סיועו יהא בעל הבית נותן לו תרומותיו והתורה אמרה חלף עבודתכם ולא חלף שכרכם הא לענין הדין מיהא יצא ידי נתינה שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומכל מקום כתבו קצת מפרשים דדוקא שפירש ואמר על מנת להחזיר והלה מקבלו על דעת כן אבל אם לא פירש לו כן בהדיא אלא שגלה הנותן דעתו שהוא מכוין שיחזירה לו או שהמקבל גלה דעתו בכך קודם נתינה או שהוא רגיל עמו בכך והלה נותן לו על אותו סמך בכלם לא קנה שמאחר שהנותן לא פירש לו בהדיא על מנת להחזיר אף המקבל סבור שלא להחזיר ולא קבלה על דעת חזרה ואף הנותן לא גמר להקנות אלא בחזרה והוא שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה נ"א ב' לענין פדיון הבן בענין רצה הכהן ליתנו במתנה רשאי רב חנניה הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר אתא ההוא גברא קמיה חזייה דהוה חליף ותני קמיה אמר ליה לא אמרת דיהבת הי לך ואין בנך פדוי ונמצא בענין זה שכח מתנה על מנת להחזיר יפה ממתנת סתם:

וכן צריך שתדע שכל שעל מנת להחזיר קונה בו דוקא לכשיחזיר ואם אבדה בטל הכל שהרי הלכה רווחת איצטלית דוקא ולא דמיה ומכל מקום יש אומרים בזו דוקא במה שדרך בני אדם להקפיד עליו כגון אצטלית שאדם רוצה בו יותר מבדמיו או מפני שהוא מתכוין לצערה וכן הדין באתרוג שאינו רוצה בדמיו אלא לקיים מצוה בשאר הימים אבל כל שאינו מכוין אלא לתועלת וכדי שלא לשקע את המתנה ביד המקבל אומרים מה לי הוא מה לי דמיו וכן אם אמר אחר כן הרי חזרתך מחולה לך הועיל ואע"פ שלענין גט אמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינו כלום שלצערה נתכוין והרי לא צערה התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוין אבל כל שלא נתכוין אלא לתועלת עצמו רשאי וכמו שאמרו בנדרים בענין מדיר הנאה מחברו עד שיתן לו או לבניו הסמוכים על שלחנו כור של חטים אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הרני כאלו התקבלתי כמו שיתבאר במקומו במסכת גיטין פרק קורדיקוס:

מכיון שביארנו במתנה על מנת להחזיר ששמה מתנה האומר הי לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ומה שיש לפקפק בה מצד שאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כבר ביארנוהו בתלמוד בתרא פרק נוחלין בסוגיית המשנה הששית:

אע"פ שבכל אלו אמרו שעל מנת להחזיר קונה באשה אינו כן ר"ל שאם נתן לה דינר ואמר הי לך דינר זה שתתקדשי לי בו על מנת שתחזירהו לי אינה מקדשת שאם לא החזירתהו הרי לא נתקיים התנאי ואם החזירתהו הרי לא נהנית והדבר דומה לקונה בחליפין שסתם חליפין המוכר שהוא הקונה הסודר מחזירו לבעליו שלא היתה הכונה אלא שכשם שהלוקח מקנה לו סודר זה בלב שלם ובגמר דעת כך הוא מקנה לו אותו שדה ומכל מקום אינו חליפין ממש שאלו כן אף במכר לא קנה שאין מטבע נעשה חלפין וכן שבחלפין אם רצה שלא להחזיר כמו שאמרו בתלמוד בבות מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס ליה לא מתפיס ומתוך כך יש גורסין גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחלפין ואין גורסין לפי שאין אשה נקנית בחלפין ויש שאין גורסין לא זה ולא זה אלא בכלהו קנו לבד מאשה ומפרשים הטעם כמו שכתבנו תחלה שאם לא החזירה לא נתקיים התנאי ואם החזירו לא נהנית בכלום והוא הדין שאם נתן אחד לחברו מתנה על מנת להחזיר והלך אותו שקבל המתנה וקדש בו את האשה שאינה מקדשת שהרי נעשה עליה גזלן ומכל מקום יש אומרים שלדעת אותם שסוברים שיש למתנה זו תשלומין ושנתינת דמיה נקראת חזרה מקדשת לכשישלם ואע"פ שהשואל יש לו תשלומין ואינה מקדשת בזו שאני הואיל ושם מתנה עליה וכל שכן אם הודיעו שלקדש בו את האשה הוא מקבלה שאין דעת הנותן בכך ואין נראה כן ומכל מקום מקצת מפרשים כתבו במי ששאל טבעת מחברו וקדש בו את האשה שאם הודיעו מתחלה שלקדש בו את האשה הוא שואלו מקדשת ואינה צריכה להחזירו שעל דעת כן השאילו ויתן לו את דמיו ועל דרך מה שאמרו באחרון של מועד קטן באומר לחברו השאילני חלוקך שאלך לבקר בו את אבא שהוא חולה ומצאו שמת קורעו ומשלם דמי קרעו ואם לא אמר לו שהוא חולה אלא שאלך ואבקר את אבא אינו קורעו ואם קרעו נקרא גזלן וכן בזו אם לא הודיעו שלקדש בו את האשה הוא שואלו כיון שהוא צריך להחזירו והיא לא קבלתהו על דעת חזרה אינה מקדשת ואפילו קבלתהו על דעת חזרה כן שהרי מתנה על מנת להחזיר באשה אינה מקדשת והרי שואל נעשה גזלן עליו והרי הוא כקדשה בגזל של אחרים לפני יאוש שאינה מקדשת ואע"פ שכתב כתבה ובעל אחר כן שעל דעת קדושין הראשונים כתב ובעל ויש אומרים שאם שאלו לזמן וקדש את האשה בהנאה שתתקשט בו כל אותו זמן מקדשת:

מתנה על מנת להחזיר שלא קבע זמן לחזרתו יש מי שאומר שיכול המקבל לישמט כמה שירצה ואפילו עכב בידו כמה כל שהחזירו לבסוף קנה ואין הנותן יכול לכופו להחזיר כל שעה שירצה אף לאחר שלשים ויש אומרים שזמנה שלשים ויש פוסקין שהכל תלוי ברצון הנותן וכל שהוא תובעו צריך להחזירו ואם עכב לא קנה וכן נראה ממה שאמרו הרי את מקדשת על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא שיתן ופירושה בשלא קבע לה זמן מדקתני סיפא שאתן לך בתוך שלשים יום ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן ורב יהודה אמר לכשיתן וכן בגירושין אם אמר לה הרי את מגורשת ממני על מנת שתתני לי וכו' ואמרו בגמרא וצריכא דאי אתמר בגירושין בהא אמר רב הונא משום דאיהו לא כסיף למיתבעה אבל בקדושין דאיהי כסיפא למיתבעיה אימא מודה ליה לרב יהודה צריכא ואם יכול לדחות ולומר אתן לכשארצה כי לא כסיף למיתבעה מאי הוי הרי מכל מקום אינו יכול לכופה אלא ודאי נראה שאף ע"פ שלא קבע לה זמן אינה יכולה לדחותו ומתוך כך דעתו סומכת שתתנם לו כשיתבעם הואיל ולא כסיף למיתבעה ומכל מקום אינה ראיה גמורה שאף סוף הענין אינו אלא דאיהו לא כסיף למיתבעה ואין אשה עשוייה לדחות את בעלה והדבר קרוב לודאי שתתן בשעת תביעתו אלא שהדעת נותנת שהכל לפי ענין המתנה שבאתרוג ודאי דעת הנותן להחזירו בכדי שיהא מזומן בידו לצאת בו למחר וכל שלא החזירו בשיעור זה אף שלא על ידי תביעה נראה שאינה מתנה ואף במכר דעתו שיחזירנו אחר שעשה בה קנינו ובזו נראה שכל שעכבה אחר התביעה לא הועיל אלא שאם לא תבע ולא נתן לא עכב ויש לו מקום להחזירה עדין וכן כל דבר ודבר לפי ענינו: