מאירי על קידושין יא

נתן קדושין לאשה ואמר לה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ואפילו לא אמר לה בדבר זה כמו שביארנו אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הואיל ומכל מקום היא ועידיה מבינים את הענין הן מצד שהיא יודעת בלשון הן מצד שהודיעוה בכך הן מצד רגילות הענין מצד המנהג כגון כלות שלנו שמתוך המנהג וההמיה שאדם רגיל לעשות הן מבינות הענין שאם אינה מבינה כלל אינו כלום וכן הדין באומר הרי את אשתי או הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקתי הרי את לקוחתי שכל אלו לשון מבורר לקידושין הן וכל שאמר לה או כתב לה כן ושתהא היא מבינה או יודעת או מכרת בענין שלשם קדושין היא מקדשת אבל אם נתן לה ואמר לה או שכתב לה הרי את מיוחדת לי אפילו אמר בדבר זה או הרי את מיועדת לי הרי את נגדתי הרי את עזרתי הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתי הרי את עצורתי הרי את תפושתי הרי את חרופתי וכיוצא בלשונות אלו אין לשון שבהם מבורר לקדושין וכל שאמר לה או כתב לה כן ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אין בהם חשש כלל אפילו הבינו האשה והעדים את הענין לשם קדושין ואפילו היתה משדכת לו מקודם וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שצריך היה לפרש וכיון שלא פירש נמצאו העדים תלויים בלב האיש והאשה ולא בשמיעת אזניהם וראיית עיניהם ומכל מקום יראה מדעתם שאם פירש קודם קדושין לפני העדים והאשה שבלשון זה הוא מקדשה הרי זו מקודשת ואף הם כתבוה כן בהדיא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה באחד מלשונות אלו אע"פ שאם לא פירש כלום מקדשת ודאית כל שפירט לה אחד מלשונות אלו אינה מקדשת ודאית אלא היא מקדשת מספק ונמצא לשון זה פחות משלא פירש מפני שלשונות אלו הבנתם מספקת אם לקדושין אם למלאכה ומכל מקום אם היה במקום שהורגלו לגמרי באחד מלשונות אלו להזכיר בו שם ארוסה מקדשת הרי הוא אצל אותו מקום לשון כלשון מבורר לקדושין ומכאן אמרו האומר חרופתי ביהודה מקדשת וגדולי המחברים פסקו בלשון זה שהוא מבורר לקדושין מפני שסמכו על לשון המקרא ר"ל והיא שפחה נחרפת לאיש ומכאן אני מפקפק בזמן הזה לאומר הרי את צלעתי להחמיר בו במדבר בה על עסקי קדושיה מפני שאדם רגיל בלשון זה הרבה:

היה מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא מתרצית לו ונתן לה בפני עדים בלא שום דבור בעולם או בא עליה הרי זו מקדשת ודבור שבעסקי קדושיה הוא במקום הרי את מקדשת לי אחר שבשעת דבורו עמה על עסקי קדושיה נתרצית לו ואף העדים אין צריכין דבור והזמנה ואמירת אתם עדי אלא כל שקדש בפניהם מקדשת ודבר זה דוקא בשהם עסוקים בענין הקדושין ר"ל שלא פסקו מלדבר בענין הקדושין אבל אם פסקו מלדבר בענין הקדושין אפילו היתה משדכת לו מקודם ואפילו נתעסקו מענין לענין ובאותו ענין ר"ל בצרכי הבית כגון כמה תכשיטין יש לך או היאך את נוהגת במלאכת הבית וכיוצא בדברים אלו אין זה כלום עד שיפרש אם קודם מעשה אם בשעתו ואף לאחריו אם היא מודה ומתרצית בכך ואף בשתיקתה נעשתה מקדשת מספק כמו שיתבאר למטה בענין שתיקה דלאחר מתן מעות בדין קצת הוראות שבה ומכל מקום יש מפרשים שכל שמדברים בעניני הבית וצרכי הזווג אותו ענין בעצמו הוא ואין קרוי מענין לענין באותו ענין אלא כגון שמדברים מזווג של אחרים כגון פלוני רוצה לשדך פלונית וכיוצא בדברים אלו וכן הדעת נוטה:

צריך שתדע שהדבור בעסקי קדושיה צריך שיהא בו לשון שאלו היה כיוצא בו בקדושין יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי או איזה משאר לשונות המועילים ושיהא לשון שלא יהא בו מקיח את עצמו אלא שתהא קנויה היא לו הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דבור בעסקי קדושין מועיל במה שאין קדושין עצמן מועילים וכן נראה לי ברור:

וכן התבאר לך ממה שכתבנו שהשולח חפץ או תכשיט למשדכת שלו הן על ידי שליח שיאמר לה דבר זה שולח לך פלוני המשודך שלך הן על ידי עצמו בלא דבור עסקי קדושין אין אומרים שהשדוכים יהיו עומדים במקום דבור עסקי קדושין אלא אין כאן חשש קדושין אלא שחזר הענין לדין סבלונות אם יש לחוש בהם אם לא על הדרך שיתבאר בפרק שני:

אף בגירושין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה ולא אמר לה הרי זה גיטיך הרי היא מגורשת ואין העדים צריכין הזמנה ואמירת אתם עדי כמו שביארנו בקידושין שכל ראיית מעשה מבורר אין צריך בו להזמנה ופירשו רבותי שכן הדין בשלוחו בין בקדושין בין בגירושין ושמא תאמר בגט מה אנו צריכין לדבור עד שתבין הענין והואיל ועל כרחה מתגרשת מה לנו אם אינה יודעת תדע שאחרוני הרבנים פירשו מתוך כך שגיטה לא הוזכר בזה כלל אלא אגב גררא וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה ולא הוצרכנו להרי זה גיטיך ושתהא היא יודעת כך אלא בכנסי שטר חוב זה ומצד שהגט אחד מתנאיו הוא שיהא נתון לה בתורת גירושין אבל כל שנתנו בתורת שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה ומצאתו בידה אינו גט ואף באלו אם אמר אחר כן הרי הוא גיטיך דיו ואינו צריך לו ליטלו ממנה ולחזור ליתנו לה באמירת הא גיטיך ואף אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה אע"פ שלא חזר ואמר הרי זה גיטיך כשר שהרי הודיעו העדים שבתורת גט נתנו לה ולא הזכיר לה בתורת חוב אלא מפני שהוא נכלם ממנה ולמדנו מכל מקום שכל שלא הזכירו בשם חוב או מזוזה אינו צריך אלא לנתינה אע"פ שאינו אומר כלום ושאינו מדבר על עסקי גיטה הואיל ואין אנו צריכין לדעתה ונתן לה ישנה שהוא צריך לומר לה אחר שנעורה הא גיטיך לא מפני שאנו צריכין לדעתה אלא שאנו צריכין ליתנו לבת שמירה ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שאף בגט צריך שיאמר לה הא גיטיך אם בשעת מעשה או אחר מעשה אם אינו מדבר על עסקי גיטה וזה שהזכירו כן בכנסי שטר חוב לבד פירושו אף במדבר על עסקי גיטה ויראה מדעתם שאם נתן לה בלא דבור עסקי גיטה ובלא אמירת הרי זה גיטיך אינו כלום כדין קדושין הואיל וכאחד הוזכרו בשמועה זו דינם שוה וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה מדבר על עסקי גיטה ונתן לה ולא פירש גט פסול הוא:

וחרשת שהשיאה אביה הואיל ויודעת לשמור גיטה בעצמה לדעת ראשון מתגרשת אף בלא רמיזה ולדעת שני צריכה רמיזה ואף מפרשים שהזכרנו נחלקו בה בהדיא כל אחד לשיטתו ומגדולי הראשונים שבקטלוניה מכריעים לומר שאין המדה שוה בגט ובקדושין מכל וכל שבקדושין צריך שיבינו בדבר העדים והאשה ובגט דיינו או בעדים או באשה הא כל שלא ידע אחד מאלו אינו כלום:

כל מי שאינו בקי בעניני גיטין וקדושין והלכותיהם הכתובות בתלמוד לא יהא נמהר להורות הוראה בענינם שמא יטעה להקל באי זה דבר ויבא להתיר אסור ערוה ונמצא גורם רעה לעצמו ולאחרים הא כל שלמד הלכותיהם שבתלמוד יורה אע"פ שאיפשר שהרבה ספקות מתילדות בעניניהם שכל שלמד הלכותיהם יודע הוא באי זה דבר ראוי להורות לאסור או להתר ובאי זה דבר ראוי לחוש ולהניח מקום לספקות: