מאירי על קידושין קד

כבר ביארנו בפרק ראשון שסתם גזילה אינה יאוש בעלים מכל מקום לסטים מזויין ישראל סתמו יאוש בעלים וכבר ביארנוהו במקומה בבבא קמא בפרקא בתרא:

אריס או שותף שנטל מן הדבר המשותף קודם שחלקו וקדש בו את האשה הרי זה בכלל גזילה ואינה מקודשת שהרי כל שחולק שלא מדעת בכלל גזילה ואין חלוקתו חלוקה ומכל מקום דוקא בדבר הצריך שומא אבל דבר שאין צריך שומא הרי הוא חולק שלא מדעת חברו כמו שביארנו במציעא והילכך כל שקדש בו מקודשת נטל מפירות של בעל הבית לקדש בו את האשה וראה בעל הבית ואמר היאך אי אתה בורר לך מן היפות והלך וקדש על סמך דבור זה אף זה גזל ואינה מקודשת שלא אמר כן אלא משום כסופא כלומר כדי שיתבייש מתוך דבריו ויש מפרשים כדי שלא יתבייש ממה שעשה לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה הא כל שאמר לו בהדיא שנוח לו בכך אינו גזל ומכל מקום דוקא כשאמר לו קודם שיקדש הא אם קדש תחלה ואחר כך אמר לו הלה שנוח לו בכך אינה מקודשת שמכל מקום בגזל קדשה ואין אומרים מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה שאין אומרים כן אלא לדעת האומר יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל מאחר שפסקנו שאינו יאוש אין אומרים כן ולא הביאו גדולי הפוסקים מעשה זה אלא ללמוד הימנו אם קדש בו אחר שאמר לו בעל הבית כן וכן כתבוה חכמי הדורות ומכל מקום אם קדשה בדבר שמן הסתם אין בעל הבית מקפיד עליו כתבו גדולי המחברים שמקדשת מספק:

התורם שלא ברשות הבעלים ושלא בשליחותם אם גלו הבעלים את דעתם שנוח להם בכך תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה שלא אמרה אלא דרך כעס ואם היו בעלים מלקטים ומוסיפים בין כך ובין כך תרומתו תרומה ויש חולקים לומר שאף בגלוי הדעת אין תרומתו תרומה אלא אם כן עשאו שליח לתרום וכבר ביארנו דבר זה בשני של מציעא:

המשנה השמינית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר המקדש בחלקו מקדשי הקדשים ומקדשים קלים אינה מקודשת ממעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שוגג קדש מזיד לא קדש אמר הר"ם פי' הדבר שיקח הכהן מקדש הקדשים ומקדשים קלים הוא ממון גבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן השם להם אלו המתנות כי אם לאכילה לא שיעשו בהם דבר זה והוא אמרו זה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש כמו שהאש לא תשמש זולת האכילה כך אלו המתנות שיקחו מקדשי מזבח לא ישתמשו אלא באכילה ואמר השם במעשה לזה הוא בהוייתו יהא ולזה אינה מקודשת ור' יהודה סבר זה במזיד שהוא ידע שזה הדבר מעשר שני הרי לפי שמעשר שני מתחלל כמו שביארנו במסכת מעשר שני וכשנתחלל הרי היא מקודשת בלא ספק ור' מאיר סבר שאין דרך חילול בכך ר"ל שאין דרך חילול והרי הקדש בדק הבית בהיפך דר' מאיר סבר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ור' יהודה סבר היפך והלכה כר' מאיר במעשר וכר' יהודה בהקדש:

אמר המאירי המקדש בחלקו ר"ל שחלק עם אחיו בבשר קדשים אחר זריקת הדם בין בקדשי קדשים כגון חטאות ואשמות שהבשר לכהנים בין בקדשים קלים כגון שלמים שהכהנים חולקים בהם בחזה ושוק או הבעלים עצמם שקדשו בבשר שלמים אחר שנתנו חזה ושוק לכהנים שהרי הבשר נאכל לבעלים אינה מקדשת כלל שהכהנים ואף הבעלים בדברים אלו משלחן גבוה זכו בהם ואינו ממון שלהם ושמא תאמר מאחר שזכו מיהא הרי הוא שלהם אינו כן שלא זיכתה תורה בהם לכך אלא לאכילה אבל לא לפרוע חובותיהם או לעשות בו שום דבר ובבריתא מצאתי בבשר מעשר בהמה אפילו לאחר שחיטה אינה מקודשת בעצמיו ובגידיו בקרניו ובטלפיו בדמו ובחלבו ובעורו ובגזתו מקודשת ונראין הדברים בעצמות וגידים וקרנים וטלפים מפני שאין מועלין בהם לאחר זריקת דמים וכל שכן בחלב שלה אם היא נקבה אבל בדם אתה צריך לפרשה בשירי הדם קודם שיצאו לנחל קדרון הא משיצא לשם מועלין וכן הקיז דם לבהמות קדשים מועלין בו ובמעשר שני בין בשוגג ר"ל שאינה יודעת שהוא מעשר שני אע"פ שידע המקדש או שאף שניהם אינם יודעים בין במזיד לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר שמעשר ממון גבוה הוא שנאמר לי"י הוא ולא זכתהו תורה לעשות בו שום דבר מחפציו עד שיתחלל ואין בזה חלוק בין שקדשה במעשר זה בירושלם שהוא מקום אכילתו לקדשה חוץ לירושלם ור' יהודה אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש מפני שר' יהודה סובר מעשר ממון הדיוט הוא הילכך כל שהודיעה שהוא מעשי שני מקדשת ואע"פ שאמרו במציעא שלא אמר ר' יהודה ממון הדיוט הוא אלא בירושלים הואיל ומקום אכילתו שם אבל חוץ לירושלם ממון גבוה הוא מכל מקום הואיל והיא יודעת בכך סומכת היא על אכילתו שבירושלם ואף אונס הדרך אינו מציל עליו הואיל וידעה בו שהוא מעשר אבל בשוגג לא קדש שקדושי טעות הם שאלו היתה יודעת בו שהוא מעשר לא היתה מקנה עצמה לו מפני שהיתה חוששת לטורח הדרך אע"פ שיש לדון שאונס הדרך מוטל עליו אחר שלא ידעה בו שהוא מעשר הא אם הוא בירושלם אין כאן טעות כלל ומקדשת ובזו הלכה כר' מאיר אלא שמכל מקום יש ללמוד מדברי ר' יהודה שאם קדשה במטבע שהיא סבורה בו שיכולה להוציאו בכאן ונמצא שאינה יכולה להוציאו כאן שאינה מקדשת ודאי אע"פ שלדעת קצת אונס הדרך עליו אחר שהיא שוגגת:

ובהקדש של בדק הבית במזיד קדש בשוגג לא קדש דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר הקדש במזיד מתחלל ר"ל שכל שנהנה בו במזיד יצא לחלין אע"פ שאינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד אבל בשוגג אין מתחלל ואינו מביא קרבן מעילה הואיל ושוגג הוא ושההקדש בעולם ולא אמרה תורה להתחייב ולהביא קרבן בשוגג אלא כשאין ההקדש בעולם כגון שאכל בשוגג או שהדליק בו את הנר וכלה אבל כל שהוציאו במזיד מתחלל אע"פ שהוא בעולם ואינו מביא קרבן שאין קרבן במזיד והילכך במזיד כגון שנודע לאיש ולאשה שהוא הקדש קדש שהרי המקדש הוציאו לחלין ויכולה היא ליהנות בהם ואף היא אינה יכולה לומר איני רוצה שיצא הקדש לחלין על ידי שהרי ידעה בכך וסברה וקבילה הא בשוגג לא קדש שאם הוא שוגג הרי לא יצא לחלין ואין כאן ממון שלו וכן שאיפשר שלא היה רוצה להתחלל הקדש על ידו ואם הוא מזיד והיא שוגגת יכולה היא לומר שאינה רוצה שיתחלל הקדש על ידה ואך כשאינה אומרת כן אנן סהדי דלא ניחא לה ור' יהודה אומר בשוגג קדש במזיד לא קדש מפני שהוא סובר הקדש במזיד אינו מתחלל בשוגג מתחלל והילכך בשוגג יצא לחלין והוא מביא קרבן מעילה ומשלם קרן וחומש להקדש ויש כאן ממון שלו ואפילו היא שוגגת אינה יכולה לומר איני רוצה שיהא הקדש מתחלל על ידי שהכל תלוי במוציא ובמזיד לא קדש שלא יצא לחלין בכך ואין כאן ממון שהרי אינה יכולה להוציאם אחר שלא יצאו לחלין ובזו הלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו וכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הכופר לחברו בבהמה של קדשים קלים ונשבע והודה הרי זה בדין שבועת הפקדון כחולין גמורים שנאמר ומעלה מעל בי"י לרבות קדשים קלים שהם ממונו ולא אמרו במשנתנו שממון גבוה הוא אלא לאחר זריקת הדם ויראה שישראל שקדש בבהמת שלמים מחיים או כל שקודם זריקת הדם מקדשת והיא אוכלת הבשר במקום בעלים וכבר ביארנוה בראשון של קמא:

קדשי קדשים אין נאכלין אלא בעזרה ולא בעזרת נשים אלא בעזרת ישראל וזהו ששאלו אשה בעזרה מנין שאלו בעזרת נשים ודאי מצויה היא לשם אלא שאין נאכלין אלא בעזרת ישראל ומתוך שאין אשה מצויה לשם שאלו בה מהיכן באת ליכנס היא לעזרה והעמידוה בשהיא קטנה או נערה וקבל אביה קדושיה או שהיא גדולה ומינתה שליח לקבל קדושיה או שדחקה ונכנסה ומכל מקום יש אומרים שאין איסור לאשה בכניסתה לעזרת ישראל ולא שאלו כן אלא מתוך שאין הדבר מצוי ויש להם ראיה ממה שאמרו כאן דחקה ונכנסה ולא אמרו עברה ונכנסה וכן נראה לי ממה שאמרו בראשון של כלים עשר קדושות הן ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות שמביאין ממנה עומר ובכורים ושתי הלחם עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכם את המצורע ומסבבין לתוכם מת כלומר שמקיפין בו את העיר לנשאו בעיר ממקום למקום ואם יצא מן העיר אין מחזירין אותו ומדברי סופרים לפנים מחומת ירושלם מקדש מהם שאוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני הר הבית מקדש הימנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם החיל מקדש הימנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקדש הימנו שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקדשת הימנו שאין מחסר כפורים נכנס לשם ובמסכת יומא פירשו בה שאפילו טהור הנכנס לשם טעון טבילה עזרת כהנים מקדשת הימנה שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה שהסמיכה אינה אלא בבעלים והתנופה בבעלים עם הכהנים והשחיטה כשרה בזר בין האולם ולמזבח מקדש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקדש ממנו שאין נכנס לשם וכו' אלא כהן גדול ביום הכפורים זהו לשון המשנה והרי שלא אמרו בעזרת ישראל שאין נשים נכנסים לשם וכן ראיה שהרי שחיטה כשרה בנשים כמו שיתבאר במקומו והשחיטה בעזרה היתה ואע"פ שגדולי צרפת פירשו באותה משנה שסמיכה ותנופה ושחיטה כשרות בעזרת ישראל אלא שלימד במשנה זו שאלו רצה לעשותם בעזרת כהנים לא מיחו בידם ושמא דוקא באנשים מכל מקום בעזרת ישראל מיהא אתה למד שנכנסות ולא כפירוש גדולי הרבנים שפירשו שמאחר שאין מחסר כפורים נכנס לשם כל שכן נשים ולמדנו שלא אמרו אשה בעזרה מנין אלא מתוך שאין הדבר מצוי: