מאירי על כתובות עב

והבוגרת יש לה טענת פתח פתוח אבל לא טענת דמים ואע"פ שיש מהן שיש להם דמים והוא שאמרו כאן אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים ומכל מקום יש פוסקין בהפך וגורסין אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת פתח פתוח וכבר ביארנוה בפרק ראשון דף ט' ע"א ובבועל את הבתולה אע"פ שמדין התלמוד היה לנו לדון את דמה כדם בתולים עד ארבעה לילות כתינוקת כבר גמרו שאף בתינוקת בועל בעילת מצוה ופורש ואין צריך לומר בבוגרת שהדין בה כן כמו שביארנו בפרק ראשון:

אשה שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס ולא שיצא עליה קול שזינתה שכל שיצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אפילו לכהנה אלא שבאו שנים והעידו שתבעתם באיסור וכל כיוצא בזו אין לה קנס חזקתה שנזדמן לה כיוצא בה:

כיוצא בו שטר שיצא עליו קול שהוא מזוייף אין נמנעין מלהגבותו שאין חוששין לקלא בעלמא אבל אם רננו הנתבעים בכך ויצאו עדים שהעידו שהיה מחזר אחריהם לחתום לו כך וכך חוששין לשטר זה ואין מגבין בו אפילו אמרו העדים זהו כתב ידינו ולא שנחוש לעדים החתומים שאם הוא הוחזק לחזור אחר עדי שקר לא הוחזקו האחרים להיות שומעין לו אלא שיש לחוש שמתוך שלא מצא למד הוא עצמו לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שהחתים בו הא כל שבאו עדים עצמן והעידו ודאי נאמנין כמו שביארנו בראשון של מכות ומכל מקום דוקא אותו שטר אבל שאר שטרותיו אין פוסלין אותם בכך ומכל מקום קצת רבותי כתבו שאם אמר זייפו לי שטר אחד חוששין לכל שטרותיו:

המשנה השנית והכונה בה גם כן לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר אלו שאין להן קנס הבא על הגיורת על השבויה על השפחה שנתגיירו שנפדו שנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד ר' יודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שהיא גדולה הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו על בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין להן קנס מפני שהוא מתחייב בנפשו שמיתתו בידי בית דין שכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר לא יהיה אסון ענוש יענש נערה שנתארסה ושנתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר' עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה של עצמה אמר הר"ם פי' אמר השם ולא יהיה אסון ענוש יענש ענינו ולא יהיה אסון בין שני אנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני אנשים הנצים ר"ל שימות אחד מהם הנה יהרג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמרו ונתת נפש תחת נפש יסור העונש מהם לפי שאין אדם מת ומשלם ואע"פ שיהיה שוגג אשר לא תחייבהו מיתה ר"ל חטא שיהיה בו מיתת בית דין הנה לא יחוייב לו ממון בו ואפי' בשוגג וזהו ההפרש אשר בין מחוייבי מלקות ומחוייבי מיתת בית דין ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד שחזקתן שנבעלו בגיותן ובשבייתן ובשפחותן ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדשתה אע"פ שהיא גדולה ויש לה קנס ואם היא בת כהן אוכלת התרומה וכן אם היא אשת כהן מותרת לו ואין הלכה כר' יהודה אלא כל שבויה בחזקת שזינתה אלא אם כן יש בה דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר או יש לה עד לטהרה כמו שהתבאר כ"ב א' ואינה אוכלת בתרומה ואם היא אשת כהן נאסרה לו וכן אם נשאת אין לה אלא כתבת מנה ואחר כך הזכיר שכל שבחייבי מיתות אין להם קנס ואפילו לא היה שם מיתה כגון שלא התרו בו הואיל ויש שם דין מיתה והוא שאמר הבא על בתו ועל בת בתו ועל בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה אין לה קנס ושמא תאמר הבא על בתו מיהא מה הוצרכה ללמדה והיאך אתה מחייבו קנס והלא קנסה לאביה איפשר בנתארסה ונתגרשה שקנסה לעצמה או שבא עליה כשהיא נערה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה שקנסה לעצמה ובתלמוד המערב פירשוה במת אביה שגובה קנסה מנכסיו ומכל מקום אמר על כל אלו פטור מן הקנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתו ביד בית דין וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון לא יענש ושמא תאמר והלא מיתה לאשה ותשלומין לבעל הם וכל שמיתה לזה ותשלומין לזה חייב פירשוה מפני שהרוצח הוא רודף אחר האשה ורודף ניתן לבעל להצילו בנפשו כשאר כל אדם ונמצא שמיתה וממון לבעל וכן שמא תאמר והלא אין מיתה ותשלומין באין כאחד שמשהערה חייב מיתה וקנס ליכא עד שיכניס האבר והרי מכל מקום מיתה קודמת יראה כל שמיתה קודמת אין תשלומין חלין עליה מצד אותו מעשה בעצמו ועוד שהרי חיוב מיתה כל שעת הביאה היא ונמצא בגמר ביאה מיתה ותשלומין באין כאחד נערה שנתארסה ונתגרשה ונאנסה או נתפתתה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס שנאמר אשר לא אורסה הא כל שכבר אורסה אין לה קנס אע"פ שהיא עדין נערה ור' עקיבא אומר שמאחר שלא נשאת יש לה קנס אלא שקנסה לעצמה והכי דרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אם כבר אורשה לעצמה והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כהן הפודה את השבויה ואומר טהורה היא נאמן וישאנה שמאחר שנתן בה מעותיו ודאי חקר עליה ומצאה טהורה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי אבל אם העיד בה כדי לא ישאנה שמא עיניו נתן בה וכבר ביארנוה בפרק שני: