מאירי על כתובות ז

שבעת ימי חפה לחתן הרי הם אצלו כרגל גמור וכל שארעו אבל בתוך חתונתו אפילו על אב ואם אינו נוהג אבילות עד שיעברו שבעה של חתנה שהרי שמחה כתובה בהם כדכתיב קול ששון קול שמחה וכו' וכן כמו שיש סמך מן התורה לאבילות של יום ראשון מדכתיב ואחריתה כיום מר כך יש סמך ליום ראשון של חתנה מביום חתנתו ומאחר שכן אף כשבא יום ראשון של אבילות בתוך ימי המשתה אין אבילות חל עליו ואם חל עליו אבלות קודם שתחול עליו תורת חתנה אינו רשאי עוד לישא עד שיעברו שלשים ויש אומרים שלאחר שבעה מכניסין את הכלה לחפה ואינו טעון שלשים כבשאר מתים ואע"פ שגאוני עולם כתבוה אינו נראה כלל ואע"פ שהם נתנו בה טעם דלא גרעה ממתה אשתו ואין לו בנים אינו שאין לדמות אבילות קרוביו לאבילות של אשתו וגדולי האחרונים כתבו שבאב ואם עד שנים עשר חדש ואין נראה כן אלא כדעת ראשון כמו שביארנו במועד קטן הא בתוך שלשים לא ישא ואף מי שאין לו בנים שלא התירו לחשוכי בנים לישא ולבעול לאלתר אלא באבילות של אשתו אבל באבילות של קרוביו דוקא לאחר שלשים:

זה שביארנו שלאחר שבעת ימי חתנה נוהג שבעת ימי אבלות יש שואלין הואיל ושבעת ימי המשתה אינן אלא מדברי סופרים יהו עולים למנין אבילות שבעה על דרך שכתבוה הגאונים ביום טוב אחרון ואינה שאלה שאם כן אין אבלות נכרת בו כלל אבל ביום טוב הואיל ואין התקנה אלא ביום אחרון הרי ניכר בשאר ואי אפשר לומר בחתנה שיהא יום אחרון עולה שהרי כל הימים מדברי סופרים הופקעו מאבלות ומה בין זה לזה ומכל מקום יראה לי שאין אלמון באלמנה בדין זה אלא ביום ראשון על הדרך שביארנו במשנה בענין איסור מלאכה ויש חולקין בשתיהן ולדונו כל שלשה ימים בדין זה ובאיסור מלאכה ולא יראה לי כן שאע"פ שבתוספתא אמרו התקינו שיהא בטל שלשה פירושו התקינו דבר שיהא גורם להיות בטל שלשה ימים:

לא נכנס עדין לבית המשתה ומת לו מת כל שצרכי סעודתו מוכנים על צד שאי אפשר למכרם בלא פסידא וכן שאם יפסיד אין לו עוד מי שיטרח בהכנת צרכי סעודה לחתן או תכשיטין לכלה כגון מת אביו של חתן או אמה של כלה אנו מחזרים ומשתדלים שלא יחול אבילותו עד שתחול חתנתו ותפקיע את האבל עד שיעברו שבעה והוא שמכניסין את המת לחדר שלא יהא מתו מוטל לפניו ואת החתן ואת הכלה לחפה קודם שיקבר המת שהרי אין אבילות חל אלא עד שיסתם הגולל ואחר כך קובר והרי חלה החתונה קודם האבילות ומכל מקום בועל הוא בעילת מצוה קודם קבורה שהרי לאחר קבורה אע"פ שאין אבילות גמורה חלה עליו מכל מקום דברים שבצנעה נוהג שהרי אף במועד עצמו אמרוה כן ר"ל אע"פ שאין אבילות במועד דברים שבצינעה מיהא נוהג אלא בועל בעילת מצוה קודם קבורה ופורש לו מתורת דברים שבצנעה ואין אומרים שלא לבעול עד שיעברו שבעה שהנשואין צורך ביאה הם ואע"פ שהוא אונן ואונן אסור בתשמיש בזו הקלו משום מצוה שמן התורה לא נאסר האונן אלא בקדשים ובמעשר ובהקרבה אבל שאר דברים לא נאסרו בו אלא מדברי סופרים מידי דהוה אבשר שמן התורה מותר כדכתיב ואכלתי חטאת היום הא בשר חלין מותר אלא שחכמים אסרו ובחתן לא גזרו:

זה שביארנו שמכניסין את המת בחדר ואת הכלה לחפה ואחר כך קובר ור"ל אפילו ביומו היא שיטת גדולי הרבנים ומפני שהם סוברים שאין אבילות דאוריתא אפילו ביום מיתה וקבורה שאלו כן היה לנו לומר אתי אבלות דאוריתא ודחי חתנה דרבנן על הדרך שכתבוהו הגאונים במת לו מת ביום טוב שני של עצרת או של ימים אחרונים של חג הפסח ונקבר בו ביום וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בבכורות מ"ט ע"א דיום שלשים כשלפניו ומטעם הלכה כדברי המיקל באבל ואם היה מן התורה הוה ליה ספק תורה ומכל מקום אנו פוסקים ביום מיתה וקבורה כל ששניהם ביום אחד דאוריתא ואינו קוברו עד למחר שאין זה אלא כמלינו לכבודו שלא יתבזה בנו בחתנתו או שמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כמו שיתבאר ביבמות:

אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום וכתבו גדולי הרבנים וכל שכן לאחר שלשים שכבר עבר האבילות ונראה מדבריהם ששבעת ימי חתנה עולים למנין שלשים של אבל ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו ששלשים של אבלות חלין לאחר שיעברו שבעת ימי חתנה וכן הדברים נראין הואיל ואף אבילות שלשים אינו חל בתוך חתנתו שמותר לו לספר ולכבס ומעתה לאחר שלשים מונעין ממנה תכשיטין שבעת ימים הבאים לתשלום שלשים של אבילות:

יש אומרין שאין האשה אסורה בתכשיטין לאחר שבעה בשום צד מפני שמדמין אותה לתספורת שמותרת בו לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ומפרשים כאן שהכלה אם אירע לה אבל כל תוך שלשים של חתנה אין מונעין תכשיטיה אפילו תוך שבעה ובאמת לענין פסק כך הוא אלא שלדעתנו לאחר שלשים של חתנה צריכה להשלים ואין דמיון מתכשיטין לתספורת כלל שגדול פרע מגנה אותה ביותר:

גדולי האחרונים שבספרד כתבו שדברים שבצנעה שנאסרו לחתן ובמועד אין המדה שוה בהם שבמועד אוסרין לו כל מיני שמחה שאין הדבר ניכר במניעתו שמצד אבילות עושה כן שכמה בני אדם אין נוהגין בשמחות כל כך אבל חתן כל שהוא נמנע משמחה ידים מוכיחות שאבילות מעכבתו ומתוך כך אין מונעין ממנו אלא תשמיש:

מאחר שכל שלא חלה עליו חתנה עדין אין מתירין לו אלא בשני דברים והם שאי אפשר למכור בלא פסידא ושלא יהא עוד שם מי שיטרח אתה מפרשה דוקא באביו של חתן או באמה של כלה שדרכו של אבי חתן לטרוח בסעודה ושל אמה של כלה לטרוח בתכשיטין אבל אמו של חתן ואביה של כלה אפילו נפסד הכל הואיל ויש שם מי שיטרח אין מקילין לו בכך ואף באביו של חתן ואמה של כלה דוקא בשאי אפשר למכור בלא פסידא כגון שטבחו טבוח ושהוא בכפר שאין הלוקחין מצויין ואע"פ שלא נתן מים על גבי בשר או שהוא בעיר וכבר נתן מים על גבי בשר שאף בעיר אין הלוקחין מצויין בה בכדי שיעור שקודם פסידא הואיל ונתן מים על גבי בשר אבל בכרך אפילו נתן מים על גבי בשר אסור וסוף הדברים כל שאפשר למכור בלא פסידא יתירתא אסור ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויראה שאף באלמון ואלמנה הדין כן עד שיעבור יומו שהרי אין לו אלא יום אחד לברכה ותכשיטין אלו פירושן בשמים ותמרוקין שפסידתן קרובה:

חתן זה שאירע לו אבל והכניסוהו לחפה קודם קבורה על הדרך שהזכרנו אע"פ שבעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמתוך שהקלו באבילותו לנהוג שבעת ימי המשתה אחר קבורה יש לחוש שמא יקל הוא יותר ואין בזה חלוק בין אבילות שלו לאבילות שלה אלא בכל אבילות כן ואע"פ שברגל הקלו בו בכך ואין אומרין כן הואיל ודבר השוה לכל הוא לא אתי לזלזולי וכן אבל דעלמא מתוך שלא הקלו בו אין חוששין לכך אבל חתן שלא אירעו אבל אלא שפירסה אשתו נדה אם לא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים שמא יהא יצרו תוקפו אבל אם בעל הרי הוא כאחר אצל אשתו נדה שאין מזקיקין בכך שהרי נדה מותרת ביחוד וכמו שאמרו בסנהדרין ל"ז ע"א אמר ליה ההוא מינאה לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות: