מאירי על כתובות מ

תלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר"ם הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: