מאירי על כתובות לט

מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר"ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין דף ס"ד ע"ב צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו וכו' מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע"פ שאמרו שם נ"ט ע"ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין דף מ"ב ע"א איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:

כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע"פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע"פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר"ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:

זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע"פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר"ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר' אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:

מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר"ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה"ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר"ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע"פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:

מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר"ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור' יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע"פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר' יוחנן:

מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע"פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע"פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:

גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר"ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע"פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה"ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר' ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:

ואתה צריך לברר בשמועה זו דין מפיהם ולא מפי כתבם ואע"פ שאין זה מקומו מצד מה שכתבנו שכל שהשטר חתום אינו קרוי מפי כתבם ודיים שיאמרו כתב ידינו מקומה ביבמות פרק ארבעה אחים דף ל"א ע"ב במה שאמרו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין והשיבו בו משום דלא אפשר דאי נינחיה גבי דידה דילמא מחקא ליה ואי נינחיה גבי דידיה זימנין דהויא בת אחותו ומחפה עלה ואי גבי עדים אי דדכירא ליתו וליסהדו אי דכתיבי ולא דכירא מפיהם ולא מפי כתבם ושאלו בה גדולי הפוסקים אם כן זה אומר זה כתב ידו של אבא היכי סלקא השתא אפילו אמרי זה כתב ידינו בעינן עד דידעי בסהדותא וליסהדו על פה כי אמרו אחריני זהו כתבו של פלוני היאך עדותם עדות וכן שבבבא מציעא בשטר שאין בו אחריות גלגלו בה דין מפיהם ולא מפי כתבם אלמא אף בשטר נאמרה ותירצו בה שלא אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהשטר עדין תחת ידי עדים שאין לומר בה עדין נחקרה עדותם דהא אי בעי כבשי לה לשטרא והוי כמאן דכתיבי השתא סהדותיהו קמן אבל כל שיצא מתחת ידי בעלי דין הואיל ואין יכולין עוד לכבוש עדותן כנחקרה עדותן בבית דין הוא ולאו מהשתא מיקיימי הגדה אלא מעידים חתימת ידייהו והשתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהיא היא חתימת ידייהו ואין כאן מפי כתבם וגדולי המפרשים מתמיהים וכי אם חתמו ונשתהא זמן מרובה בידם עד ששכחו איבטל השטר בכך ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה אלא כל שטר שאם באו למסרה ליד בעלים יכולין למסור אף כשלא מסרוהו וזה אומר תנו שטרו ויתקיים יכולין ליתן ומתקיים עדות מפי הכתב אבל כל שטר שאין ראוי למסרו ביד הבעלים צריכין לזכור עדותם וזו היא אותה שביבמות שאין שטר זה ראוי למסרו לה שמא תמחוק הזמן והוי כעדות על פה וקצת רבותינו הצרפתים פירשו שלא נאמר על עדות בכתב שאינו עדות אלא בדבר שאין כתיבת השטר מועלת יותר מעדות על פה אבל כל שהשטר עושה בו יותר מעדות על פה כגון לטרוף לקוחות או שלא לומר פרעתי וכיוצא בזו עדות מעליא הוא שודאי חקרו בדבר וכתבו וחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא כל שהעדים כותבים מעצמם שלא במצות בעלי דבר בדבר שצריך לומר כתובו ואינו עדות אבל כל שצוו בעלי דבר לכתוב בדבר הצריך לומר כתובו עדות מעליא הוא ומכל מקום כל שאין צריך לומר כתובו כצריך ואמר דמי:

וגאוני ספרד כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוא אדרישה וחקירה ואע"פ שכתבנו שאף לר' יוחנן שאמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דוקא שיהא זכור מיהא אחר ראיית הכתב לא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם הוא אלא שכל שאדם כותב עדותו לעצמו בפנקסו אחר שאינו צריך למסרו לבעל דין אינו מדקדק בו וסומך על הזכרת בעל דבר ומתוך כך צריך שיהא זוכרה מעצמו מיהא אחר ראיית הכתב והדברים זרים ולא עוד אלא שיש להקשות לדבריהם שהרי באלם אמרו שאני אלם דרחמנא אמר מפיהם וכו' אלמא אף בעדות של ממון דנין כן וקצת גדולי הדור מפרשים שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשהכתב תחת ידם ובאים להעיד על פה ואנו חוששים שמא אין זכורים כלל ומעידים על פי מה שרואים בכתב אבל כל שמביאין השטר לבית דין למדין הימנו ודנין על פיו הן שתצא מתחת ידי בעל דין הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות כל שהשטר מתקיים ואין מחלקים בה בין שטר לשטר כלל אלא כל השטרות בכלל והדברים מחוורים:

מכל מקום ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר במי שהעדים אינם בעיר זו שבעלי דינין חלוקים שאין יכולין לשלוח עדותם בכתב כך היה שהרי זה מפי כתבם גמור הוא וכמו שאמרו בפרק קורדיקוס ע"ח ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד על פי הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ואם כן כיצד עושין בדבר זה מעידים העדים עדותם בפני בית דין שבעירם ובית דין מקבלים עדותם וכותבין ממנו שטר קבלת עדות ושולחין אותו קבלת עדות למקום שבעלי דינין לשם שזה אינו עדות אלא מעשה בית דין: