מאירי על כתובות ג

והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אמר הר"ם אשר חייב שתנשא הבתולה ליום ד' ולא תנשא באחד בשבת כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל ואלמנה ביום חמשי כדי שישמח עמה ג' ימים חמשי וששי ושבת וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמשי אולם כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה ינשאו באי זה יום שתרצה לבד יום האחד ויום השבת שלא יבא לידי חלול שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג' ימים קודם לזה ואין ראוי לעשות מלאכה בג' ימים אם נשא בעולה ואם נשא בתולה ז' ימים שהם ימי משתה ואין הפרש בנשואין בין בחור ואלמון לענין שמחה ואולם לענין ברכה יש חלוק שאם היה החתן בחור ואע"פ שהיא בעולה או היתה הכלה בתולה ואע"פ שהוא אלמון יתחייב להם הברכה ז' ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו ר"ל ברכת חתנים ובאור טענת בתולים חשד הבתולות והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה:

אמר המאירי פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נשאת בכל יום חוץ מחלו של מועד ומטעם עירוב שמחה בשמחה וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים מחשש שמא יחלל שבת בתקון סעודה כמו שיתבאר אבל שאר הימים אשה נשאת בכל יום ומכל מקום אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמשי כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא תקנו חכמים בבתולה שתנשא ברביעי ולא בשאר הימים מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור ואלו קבעת לו זמן ביום אחר היתה דעתו מתקררת ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי ר"ל שעבר רביעי שאין תקנה לכנוס בלילה ועוד דליכא כתבה דלא רמו עלה תיגרא ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת שאני כתבה דמאחרי בה טפי ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחלה בשבת ר"ל למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו ר"ל שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות שני וחמשי על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב ושאלו בתוספות ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה תתקרר דעתו ואנו אין לנו שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים אנו אומרין לו אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך שאין כאן אלא ספק ספקא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותירצו בה שמאחר שבאשת כהן או בבת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש אין שם אלא חדא ספיקא ונמצא שבית דין יאסרוה לו וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה שאם לא כן כבר אמרו פיתוי של קטנה אונס הוא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף באשת ישראל שמא זינתה תחתיו ברצון וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר ומתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה אמ"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים שאין בה אלא חדא ספקא ואמרו על זו אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי הא בחמשי לא מאי טעמא איקרורי דעתא למאי וכו' אלא לאסרה עליו ואם כדבריהם מה סיוע יש מזו והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה שר' אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך אלא ודאי קים ליה וכמו שאמרו בסוגיא על דבריו מאי קמ"ל דשויה אנפשיה חתכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו' ותירץ מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא קמ"ל ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו שאלו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה מה לנו לתקן לו להשכים לב"ד אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה ויש טענת בתולים אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:

ויש מפרשין שלא נאמר דין תרי ספיקי אלא בשותקת לא מודה ולא מכחשת אבל כל שמכחישתו ואומרת בתולה נבעלתי שוב אין כאן תרי ספיקי שהרי אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן עוד אלא ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה ומשנתנו אף באשת ישראל שנתקדשה יתירה מבת שלש ובמכחישתו ואוסרין אותה עליו מספק סוטה וכן יש מפרשים שיש טענת בתולים אף באשת ישראל לענין הפסד כתבה שהרי לגבי כתבה אין כאן תרי ספיקי שאף אלו אמרה קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות וכל שטרח בסעודה וטען טענת פתח פתוח נאמן להפסידה כתבתה אע"פ שאינו נאמן לאסרה הואיל ויש בה תרתי ספיקי אלא שכותב לה כתבה אחרת מטעם אסור לשהות את אשתו וכו' ויש נאמן לאסרה ולהפסידה והוא שטרח בסעודה והיא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחות מבת שלש ויש נאמן לאסרה ולא להפסידה במקום שאין בו אלא ספק אחד ולא טרח בסעודה לדעת קצת או שנתיחד ולא טען ולאחר זמן טען ויש שאינו נאמן לא לאסרה ולא להפסידה כמתניתין דהנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת שאין כאן הכחשה מזה לזה והוא טוען שמא והיא טוענת בריא ואע"פ שדברים אלו אמתיים וכמו שנרחיב בהם את הדבור למטה לענין פירוש מיהא אין נראה לי לפרש משנתנו לענין כתבה אלא לענין איסור ובאשת כהן או באשת ישראל על אחד מן הדרכים שפירשנו או בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים או במכחישתו או שמא יתברר בעדים ולקצת רבני צרפת ראיתי שדוחקים לומר שנוהגים היו בבית דין לאסור אף באשת ישראל ובמקום תרתי ספיקי ובלא עדים מחשש פרוצות שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשו בגמרא על שמועתו של ר' אלעזר אמאי ספק ספיקא הוא היה לו לתרץ משום פרוצות ואם מפני שנוח לו להעמידה בדין גמור יתרצה באשת כהן אי נמי באשת ישראל ומשום פרוצות אלא שעקר הדברים כמו שפירשנו:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שטעם קביעות יום נשואין לבתולה ברביעי מטעם שיהא משכים לבית דין ובגמרא שאלו תנשא באחד בשבת וישכים בשני בשבת ותירצו שקדו חכמים על תקנתם של בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת אם מדרך כבודן אם מצד שיהא טורח בסעודה כדי שלא יהא נקל בעיניו להרוס הבנין ולהוציא עליה שם רע כדי שלא יפסיד מה שטרח בסעודה ומתוך כך אמרו בגמרא שכל שאין טעם השכמה לבית דין כגון מקום שבית דין קבועים שם בכל יום או בכל יום שיזדמן או שאין בית דין כלל אף בשני וחמשי שאשה נשאת בכל יום ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום וכבר הזכרנו למעלה טעם אחר באחד בשבת מגזירת חלול שבת אלא שאין הכל מודים בו כמו שיתבאר וכתבו גאוני הראשונים שמאחר שתקנת שקדו נתקנה אם לא רצה לטרוח בסעודה אלא שרוצה לכנוס בלא סעודה יכולה היא לכופו בכך ולעשות הוצאת חפה לפי כבוד שניהם וגדולי הדור כתבו שאם אמרה היא אי אפשי בתקנת חכמים להוציא ממוני לאחרים ואני רוצה שתכנוס אעפ"י שהוא אחד בשבת הואיל והגיע זמן ואף טעם איקרורי במקומו ואי משום תקנת שקדו לא ניחא לי בהאי תקנתא ומעתה אם אי אתה רוצה לכנוס העלה לי למזונות אף הוא יכול לכופה שהרי מכל מקום חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החפה ועוד שהרי משיאתו שם רע בשכנותו וקביעות יום חמשי לאלמנה לא הוזכר טעמו במשנתנו שמאחר שאין הטעם מחשש איסור לא חשש להזכירה ובגמרא פירשו שמתוך שאין באלמנה ברכת חתנים אלא יום אחד למחר יהא משכים למלאכתו והולך ומתוך כך שקדו חכמים על תקנתן שתהא נשאת בחמישי ומתוך שמתיחד עמה בליל ששי ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו ושמח עמה שלשה ימים חמשי בשבת וששי בשבת ושבת משום כבודן של בנות ישראל ויראה מכאן שאין אסור בעשיית מלאכה שלא תקנו הענין אלא שלא יהא נותן לב למלאכתו ויש אומרים שמאחר שחכמים תקנו כן אסור ואין נראה לי כן אלא ביום ראשון שיש בו ברכה ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר' אליעזר ומכל מקום באלמנה כל שאין שם טעם שקדו אין בו עכוב והילכך אם הוא אדם בטל נשאת בכל יום כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן מכיון שביארנו שהוקבע זמן לנשואין ומטעם שהזכרנו מה ששנינו בפרק אע"פ שנותנין לבתולה משתבעה הארוס והזהירה על עסקי נשואין שנים עשר חדש לפרנס עצמה במלבושים ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום ושאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוקא כשכלה הזמן ברביעי שאין העכבה עוד מחמת תקנת חכמים אלא בפשיעתו אבל אם כלה הזמן אף באחד בשבת שיש במחרתו בית דין אין אוכלות משלו עד יום הרביעי שהרי תקנת חכמים היא שעכבה מאחד בשבת מטעם שקדו ולא הוא וכן הדין בכל עכבה שהיא מחמת אי זה אונס ולא בפשיעה שלו כגון חלה הוא או חלתה היא או פרסה נדה ואף כשנתעכב בפשיעה שלו שאוכלות משלו דוקא בחולין אבל בתרומה לא עד שתכנס לחפה ומה שאמרו שם ואוכלות בתרומה משנה ראשונה היא אבל במשנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה כמו שביארנו במסכת קדושין:

לענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו וכו' ומה שתמה רב יוסף תלי תניא בדלא תניא וכו' נתבלבלו המפרשים בענינו שלא לצורך ועיקר הדברים בפירושה הוא שרב יוסף נשתכח לו תלמודו מחמת אנסו כמו שהתבאר בנדרים והיה זכור בקבלתו שרב יהודה היה מגלגל זו של הגיע זמן על משנתנו וכן היה זכור שטעם טענת בתולים היו מקשים עליה לומר שיש יום אחר גם כך שראוי בה כרביעי והיה סבור מתחלה שיהא טעם טענת בתולים נדחה מתוך הקושיא ושתהא אותה של הגיע זמן מתגלגלת על עקר משנתנו כלומר להיותה טעם לגוף משנתנו והוא שאמר תחלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי לפי ששנינו וכו' כאלו היה ענין זה של הגיע זמן וכו' טעם לגוף משנתנו ואחר שאמרה תמה בעצמו היאך היה תולה משנתנו שטעם רביעי הקבוע נזכר בה מדין טענת בתולים במשנת הגיע זמן שאין בה סרך לרביעי כלל שהרי כל הימים שוים להגיע הזמן עד שהתבונן בעצמו ונזכר הענין שדין טענת בתולים הוא עקר טעם משנתנו ולא נדחה מתוך הקושיא אדרבה הקושיא נדחית מתורת שקדו ליתן שלשה ימים רצופים לטורח סעודה ואותה של הגיע זמן מתגלגלת בה במקרה לומר שמאחר שהוקבע זמן מתקנת חכמים אם כשהגיע זמן הנשואין לא הגיעו לרביעי אינו מעלה לה מזונות על הדרך שביארנו:

ממה שאמרו בסוגיא זו שאם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אתה למד שהנדה אינה ראויה לכנסה עד שתטהר וגאוני ספרד מפרשין בה שאם נכנסה לחפה בנדותה לא גמרו הנשואין והרי היא עדין כארוסה וכן כתבו גדולי המחברים מכח קבלתם ורבותי למדים מדבריהם שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אינו יורשה אלא שאם לא מתה אלא לאחר כמה ודאי טבלה ובחזקת טהרה היא וכמה יחודין היו בה וכבר אמרו פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון לשם לשם נשואין אפילו כתבתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אלא שיש לפקפק אם כנסה נדה וכתבתה בבית אביה ולאחר כמה מתה ואין בעלה יכול להביא ראיה שטבלה אם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שאם כנסה בדיעבד נשואה היא ובעלה יורשה ולא אמרו כאן אלא שמאחר שאינו ראויה לכתחלה לכנסה אונס הוא ואינו מעלה לה מזונות שאין אומרים לאדם לעשות מה שאינו ראוי אע"פ שאם עשה עשוי ומכל מקום אף לשיטה זו יש אומרים שמאחר שלכתחלה מיהא אינו ראוי לעשות כן אינו מברך עליה ברכת חתנים ואף גדולי המחברים כתבו כן אלא שכתבו שאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ואני מוסיף תמה בדבריהם אחר שעדין לשיטתם אינה אלא כארוסה למה אינו חוזר ומברך וברכה זו הרי היא כמי שאינה ואף חכמי האחרונים שבספרד כותבים כן ר"ל שלא לברך ברכת חתנים ואף בספק נדה וממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא וניפייסה ר"ל שנאותה לו בכך צריכה שבעה נקיים משעת שנתרצית בין בגדולה בין בקטנה שמא כשנתרצית אירע לה דם חמוד ומכל מקום כל אלו אינן ראיה אלא שלא לעשות כן לכתחלה אבל כל שכונס מותר לברך וכן כתבו גדולי הדורות אלא שהם כתבו בה שאם כנסה אינו מעלה לה מזונות והדברים נראין לדעתי שאם רצה לכנוס כונס ומברך ואם כנסה יורשה ומעלה לה מזונות ואין חפה יתירה על קדושין שתופסין בה ולא הוצרכו ללמדה מן המקרא ר"ל ותהי נדתה עליו אלא מתוך שהיה כדאי לטעות לדמותה לשאר חייבי כריתות והוא הדין שמקדשה לכתחלה ואף לענין כניסה כן וכן שביבמות אמרו בהדיא יש חפה לפסולות וזו שבכאן ענינה שמאחר שאינה ראויה לביאה אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו שהכל יודעין כלה למה נכנסת לפה ומאחר שאין הדין לכופו לכנוס אינו מעלה לה מזונות הואיל ולא כנסה ודומיא דחלה שאם רצה לכנוס מכל מקום כונס:

ומה ששאלו בפרק אע"פ בנכנסה לחפה ופרסה נדה אם גובה תוספת אם לאו ונשאר בספק ולא שאלוה בכנסה נדה אלמא שכנסה נדה ארוסה גמורה היא שאינה גובה תוספת ואין כאן שאלה אינו כן אלא אף בכנסה נדה כן אלא שאין דרך לכנוס אלא בראויה לביאה ואותה שבמסכת נדה לא בכניסה נאמרה אלא שלא ליבעל ואף כשתפרשה שלא לכנוס מכל מקום מאחר שמחשש דם חמוד הוא החמירו בה שמא מתוך שאינה מרגשת בראייתה יהא קל בעיניו לבא עליה ומתוך כך צריכה לישב שבעה נקיים אחר יום התביעה והרצוי ונמצא יום התביעה חמור מיום הוסת שיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום תביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה ויש נוהגים להזקיקה בספירת שבעה נקיים מיום שנחתמה הכתבה ואילך ומה שאמרו באחרון של נדה על שמועת תבעוה לינשא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתבה איעכב שבעה בתר ההוא יומא וכו' והם מפרשים איעסק ליה לבריה לכנסה והזקיקה לספירת שבעה מיום שנכתבה הכתבה ואין הדברים כלום שבמנהג ראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה בבת אחת היא ואיעסק ליה לבריה פירושו אירוסין וכמו שאמר למטה על רבינא בעצמו רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמר ליום פלוני נכתוב כתבה פירושו שיכנוס ויכתוב כתבה והוא יום התביעה וזהו שנתעכב שבעה ימים אחר יום התביעה אבל משכנסה אינו צריך המתנה ומשנתנו ראיה ברורה שכונס ברביעי ובועל בלילה ומכל מקום איפשר שדוקא בשנתקדשה מעיקרא אבל נותן שאינן מתקדשות אלא ביום כניסתן לחפה יראה שצריכות שבעה חוץ מיום הקדושין שהוא יום הנשואין שאין דם חמוד אלא משנתקדשה ולנדון שלפנינו מיהא אין מכאן ראיה לאסור כניסת הנדה שלא אסרוה אלא במי שהיא סבורה להיות טהורה ולא תזהר בביאתה וזהו שכתבו בה גדולי המחברים שאם נתארסה לתלמיד חכם שמותרת לינשא שיודע הוא בכך ונזהר ואם כן נדה גמורה מיהא הכל זהירים בה ולמה שכתבו מיהא להפריש בזו בין תלמיד חכם לאחר יצא להם ממה שאמרו ביבמות רב כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו מתבעוה לינשא שצריכה שבעה נקיים ותירץ דמודע להן מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זימה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי ייחודי בעלמא הוא דמיחדי להו והם מפרשים כונסים ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה יחודי מיחדי להו לכנוס לכשירצו ומאחר שכן היה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ואינם כונסים וכבר ביארנו דינין אלו במקומן באחרון של נדה:

זה שכתבנו שכל שנתעכב מחמת אונס אינו מעלה לה מזונות כתבו חכמי האחרונים שבספרד דוקא שכבר נולד האונס כשהגיע הזמן אבל אם הגיע הזמן ונתעכב שלא מחמת אונס ולאחר זמן אירעו אונס אין אותו אונס מועיל אף משעת האונס ואילך שמאחר שאם כנסה כשהגיע הזמן היתה אוכלת משלו ולא היה האונס מפסיק אף עכשו אוכלת משלו מחמת עכוב שמתחלה שהיה שלא מחמת אונס והרי הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות בלא הפסק אע"פ שבאים אחריו ימים שאין ראוין לנשואין: