מאירי על כתובות רי

ראוי למעמידי הדיינין שיהיו מעמידין חכמים ונבונים ושאינם צריכים לסעד בני אדם עד שתתקרב דעתם להם מתוך שהם צריכים להם דרך הערה אמרו מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות יהרסנה:

אפילו היה הדיין שואל מזה חפץ או בהמה או אי זה דבר פסול לו לדין אם אין לו לדיין דבר שיהא הבא לפניו צריך לו שיהא הוא מוכן להשאילו ומכל מקום אם הדיין שואל שלא לצורך אלא להחשיב את המשאילים שצריכים חזוק כגון יתומים עשירים וכיוצא בהם מותר:

עקר טעם מה שאסרה תורה בקבלת השחד הוא מחשד הטיית הדין ואפילו קבלו על דעת שיזכה את הזכאי ויחייב את החייב ומכל מקום טבעו נוטה שלא לראות חובה לנותן לו ולחזר אחר זכותו מעשה באריסו של ר' ישמעאל שהיה רגיל להביא לו פירות משדהו של ר' ישמעאל בכל ערב שבת פעם אחת הקדים להביא בחמשי בשבת אמר לו מאי שנא האידנא אמר ליה דינא אית לי ואמינא אגב ארחאי אייתי ליה למר אמר ליה פסילנא לך אותיב זוגא דרבנן למדייניה ר"ל עם שלישי שעמהם או שהיו מומחים בהדי דקא אזיל הוה אמר אי בעי טעין הכי ר"ל שהיה טבעו נוטה לזכותו עד שהיה מחשב עליו היאך הוא יכול לטעון וכשראה בעצמו כך אמר תיפח רוחם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור ואפילו היה חכם גדול לא יסמוך על דעתו בכך שהשוחד מעור עיני חכמים ר"ל שמעלים מהם אפני הדין ניתנו מעות ונתחדשו הלכות והוא שאמרו אפילו חכם גדול ומקבל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים ר"ל העלמת הלכות הדין:

מעתה אע"פ שהאוהב והשונא כשירים להעיד שלא נחשדו ישראל על עדות שקר לענין דין מיהא לא יהא אדם דן לא את אוהבו ולא את שונאו שאין טבעו של אדם רואה זכות לשונאו ולא חובה לאוהבו וכל שכן אם היו שני בעלי הדין אחד אוהבו ואחד שונאו ותלמיד חכם שבעיר שצרכי העיר מוטלין עליו וכמו שאמרו במסכת מועד קטן ו' א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיין אע"פ שאוהבין אותו בני עירו או ששונאין אותו אינו נמנע מלדונם שאין אהבתם אותו אלא שאינו מוכיחם כל כך בקושי ובדברים המכאיבים ומניח מקום לשלום ואין שנאתו אלא מצד שמחייב אי זה מהם בדינו ומאחר שרואים שהיום מחייב פלוני ופלני למחר אף הם אומרים לא שנאה מעוררתו אלא בנימוסיהון אינון עסקין:

מאחר שלא הוזכר באיסור זה לשון גזל כגון ובצע לא תקח לימדה תורה שלא סוף דבר ששוחד ממון אסור אלא אף שוחד דברים או אי זה כבוד הנעשה לו ממי שרוצה לבא לפניו לדין והוא שאמרו שמואל הוה עבר במברא ר"ל ספינה קטנה אתא ההוא גברא יהב ליה ידא ר"ל לסייעו ביציאתו משם אמר ליה מאי עבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכן הדין בכל מיני כבוד שרואה הדיין שאחד מן הבאים לפניו לדין עושה לו אפילו היה כהן והביאו לו מתנות כהנה והוא מכיר שבשביל דין שיש לו לפניו הוא מביאם לו פסול הוא לו לדין ואין צריך לומר שאם הביא לו מנחה בין שקבלה בין שלא קבלה שפסול לו לדין ולא עוד אלא שכל שהוא מכיר שהוא מביאה לו לסיבה זו אסור לו לקבלה אף על דעת שלא לדונו ומכל מקום אם אחר שהודיעו שהוא פסול לו לדין הוא מכריחו לקבלה רשאי והוא שאמרו רב ענין אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי ר"ל סל של דגים קטנים הנאחזים במצודה שלהם אמר ליה מאי עבידתיך אמר ליה דינא אית לי לא קביל מיניה ואמר ליה פסילנא לך בדינא אמר ליה דינא דמר לא בעינא קבולי ליקבל מר לא לימנען מר מלאיקרובי בכורים שכך דרשו חכמים ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמר ליה לא בעינא לקבולי השתא דאמרת טעמא מקבילנא ושדריה לקמיה דרב נחמן למידייניה והוזכר במעשה זה על רב נחמן שהיה עסוק בדינין של יתומים ואמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף והניח דין של יתומים והביאו לזה וקרבו לפניו ונתעסק בדינו וכשראה בעל דינו של זה כך נסתתמו טענותיו ולמדת לפי דרכך שהדיין צריך שיזהר שאפילו הסברת פנים לאחד יותר מחבירו לא יעשה ולא יראה עצמו כמכבד את האחד יותר מחברו כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:

שוחד דברים שאסרנו פירשו חכמי ההר דוקא במעשה קצת כגון מעשים שהוזכרו אבל דברים בעלמא לא ואף במיני כבוד פירשו הם דוקא ביחיד מומחה אבל אם היו שלשה ונתכבד אחד מהם על ידו פסול לו על האחרים: