מאירי על כתובות קצב

רשאה האלמנה למכור בקרקעות של יתומים שלא בבית דין ואין היתומים יכולים לעכב מן הדין בין למזונות וישאר שיעבוד כתבתה על היתומים בין לכל כתובתה ויפקע שיעבוד מזונות בין למקצת כתובתה וישאר שיעבוד שאר כתובתה ושיעבוד מזונותיה מצד הנשאר מן הכתובה עליהם ומכל מקום דוקא שלא בבית דין מומחין אבל לכתחלה צריך שיהיו שם שלש הדיוטות הבקיאין בשומא ויראה מדרך פשרה שאם היתומים מעכבין שלא למכור אלא בבית דין שבית דין נזקקין להם ומשתדלים למכור על פיהם ובדיעבד מיהא אפילו מכרה בינה לבין עצמה כל שנמצא שמכרה שוה בשוה מכרה קיים וכתבו גדולי המחברים שכשירצו היורשים להשביעה נשבעת או מחשבין עמה בפני ב"ד על ספוק מזונותיה ומעשה ידיה וכן נשבעת שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה שאם מכרה ביתר רווחא ליתמי וגאוני הראשונים כתבו בספר מקח וממכר שכל שמכרה בינה לבין עצמה או אפילו בשני הדיוטות מכרה בטל ומכל מקום אם מוכרת לכתובתה נשבעת תחלה בבית דין שלא נפרעה מכתובתה בכלום ואחר כך מוכרת ויש אומרין שאף לאחר מכירה אם רצו היתומים להשביעה שכדין מכרה או שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה רשאים וכשהיא מוכרת שלא בבית דין תקון הוא לה שתברר בשטר מכירתה אם מוכרת למזונות אם לכתובה ולא שאם מכרה סתם תהא היא צריכה להביא ראיה שמה שמכרה למזונות מכרה ותהא גובה כתובתה מן המשועבדין ואם לא תביא ראיה שיהיו היתומים יכולין לומר לכתובה מכרת ואין לך עוד מזונות אינו כן אלא אם רצת למכור סתם מוכרת ויכולה לומר מה שמכרתי למזונות מכרתי ושיעבוד כתבה נשאר וגובה אותה ממשעבדי ויש אומרים דוקא מאותם שמכרו היתומים אחר מכירתה ויש חולקים לפרשה אף במה שמכרו קודם לה שאין טוענין לה הנחת מקום הואיל וצריך לה למזונות כמו שיתבאר למטה אלא שלביאור השמועה מכל מקום אע"פ שאפשר לה בכך נוח לה שיתברר שמא תמכור למזונות ולקצת כתובה ויאמרו העם שהכל למזונות ויחזיקוה ברעבתנית:

בתלמוד המערב אמרו מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי כלומר שמוכרת סתם ואחר כך נמלכת למה מכרה ואם תצא על בעלה מלוה בעדים שאינה טורפת ממשעבדי תגמור בדעתה שלמזונות מכרה ותקח הנשאר לכתובתה אע"פ שהמלוה קודמת שאם תקח מה שמכרה לכתובה הרי מלוה נפרעת מן השאר הואיל והיא קודמת והיא תפסיד מזונותיה ואם באת מלוה בשטר כלומר והאלמנה קודמת למלוה תגמור בדעתה שלכתבה מכרה שאלו מכרה למזונות יקח המלוה אותם המעות בשטרו שהם משועבדים לו:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי והוא חייב לו מאתים מצד אחר אם רצה נוטלן משום מתנה כדי שאם לא יספיקו בני חרי לשיעור שניהם נוח לו שיקבלם משום מתנה ויגבה חובו ממשעבדי שאין הנחת מקום מצד אותם שנטל מצד המתנה שהרי מטלטלים הם ולמדת לפי דרכך ששכיב מרע שחייב לחברו מנה ואמר תנו מנה לפלוני בעל חובי שאם יש שם כשיעור הכל נוטל מאתים מנה בחובו ומנה במתנה ויש מקשים עליה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה קל"ח א' שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו שאין בראוי לו מוכיח שבחובו הוא נותנם שאם כן לא היה מוסיף בדברים אלא שהיה אומר בחובו ואין בראוי לו כמי שאומר ראוי לו לקבל מתנתי שכמה חסדים עשה עמי ואם אמר תנו לו לחובו אין לו אלא חובו והם מדמים תנו מאתים לפלוני בעל חובי לתנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בחובו עד שגדולי קדמונינו פירשו זו שבכאן בשהשכיב מרע אמר כן בפירוש כלומר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אם רצה בחובו אם רצה במתנה ואין הדברים נראין כלל וגדולי המפרשים פירשו שאינו אומר בכאן שזכה בשתיהן אלא שידו על העליונה אם יקבלם משום מתנה אם משום חוב שאם יש שם בעל חוב אחרים והוא מוקדם נוטל בחובו ובשבועה אם אין שם אלא מאתים זוז וכדתנן צ"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואם יש שם כדי ליפרע את כלם נוטלן במתנה שלא בשבועה שאם היה נוטלן בחובו היה נשבע להם אע"פ שיש בשיעור כדי כלן שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו ואלו אמר בחובו אינו נוטלם משום מתנה כלל ועקר הדברים שכל שלא אמר בחובו זכה בשתיהן ולא בא ללמד שם אלא שבראוי לו אינו מפקיע את החוב וכל שאמר תנו מאתים זוז לפלני או לפלני בעל חובי ודאי מתנה גמורה היא ואין החוב בכלל וכמו שביארנו שם: