מאירי על כתובות קמו

זה שביארנו בקדש על תנאי ובעל סתם שצריכה הימנו גט אין בו חלוק בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא ובין טעות אשה אחת לטעות שתי נשים אלא בכלם צריכה גט הואיל וביארנו טעמו של רב מצד שאין אדם עושה וכו':

ומכל מקום לענין ביאור שמועה זו נתבלבלו בה הרבה מפרשים ומה שראוי לברור בפירושה דרך קצרה כך הוא אמר רבה מחלקת רב ושמואל האמור בקדש על תנאי וכנס סתם שלרב צריכה גט ולשמואל אינה צריכה גט בטעות שתי נשים כגון שקדש אחת על תנאי וחזר וקדש אחרת בסתם ואחר כך כנס את הראשונה בסתם דרב סבר הואיל וקדש את השניה בלא תנאי גלה דעתו שלא הקפיד על הנדרים או המומים וזהו שכנס את הראשונה סתם וודאי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין ושמואל סבר בהך דאתני קפיד בהך דלא אתני לא קפיד אבל אם לא קדש אלא אשה אחת וקדשה על תנאי וכנסה סתם אף לרב אינה צריכה גט ואם כן איפקע ליה מאי דאמרינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה וכו' דאם כן אפילו באחת נמי אלא טעמיה משום דאחליה לתנאיה ואע"ג דבקטנה שלא מיאנה איגלי טעמיה בהדיא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות התם משום דליכא תנאה אבל הכא דאיכא תנאה ודאי אתנאיה סמיך אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת דמי דקתני כנסה סתם אלמא בחדא מיירי ומותבינן מינה לשמואל אלמא אף בהא פליג רב והאי דלא אמר בהדיא דטעות אשה אחת היא משום דלא קתני בהדיא המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם אלא כנסה סתם לחוד והיינו יכולים לפרשה בקדשה סתם וכנסה סתם אלא דרב הוא דמפרש לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם ומכל מקום יש ספרים שגורסין בהדיא והא מתניתין דטעות אשה אחת היא ותירץ בקושיתו אלא אמר רבה מחלקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שקדשה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם דמדלא כנס סמוך לקדושין ולא אדכר תנאיה בשעת כניסה גלי אדעתיה דאחליה דאי לאו הכי לא הוה ליה למיסמך אמאי דאתני בקדושין הואיל ואחר זמן כנס אבל בטעות אשה אחת גרידתא כגון שקדש על תנאי ובעל לאלתר אף לרב אינה צריכה גט שלא אמרו בקטנה שלא מיאנה שאין אדם עושה וכו' אלא דליכא תנאה אבל זה שהתנה וכנס לאלתר ודאי אתנאיה סמיך ומכל מקום לענין אפוקי ממונא מספיקא לא מפקינן ונמצא לדעת רבה שטעמו של רב מטעמא דאחליה לתנאיה ולא מטעמא דאין אדם עושה וכו' ודלא כאביי ואותביה אביי מדתניא קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן אינה מקדשת וכמו שביארנו בפחות משוה פרוטה ובקטן שקדש בשני של קדושין ואם בעלו קנו שאין אדם עושה וכו' וודאי על דעת קדושין בעל ור' שמעון אומר בעלו לא קנו ובקדשה בטעות מיהא מאי לאו בטעות נדרים והא הכא דמדקתני בעלו ולא קתני כנסו משמע לאלתר ואע"ג דקטן מיהא אתה מפרשה לכשיגדיל מכל מקום סתם מקדש והוא גדול כשאומרין עליו שבעל משמע לאלתר ואלמא אף בכנס לאלתר כן ומפני שאין אדם עושה וכו' ופירשה בטעות של פחות משוה פרוטה אבל במקדש בטעות של נדר כגון שהתנה בכך ובעל כלהו מודו דלא קנה והדר אותביה מדתניא הריני בועליך לשם קדושין על מנת שירצה אבא ומדקתני לשון ביאה אלמא סמוך לביאה אמר לה כן אלא שבשעת ביאה מיהא לא אדכר לתנאיה ר"ל על מנת שירצה אבא אלא שבעל סתם ופליגי דלתנא קמא אע"פ שלא רצה האב מקדשת ומפני שאין אדם עושה וכו' ואחליה לתנאיה ותירץ דהתם כלהו מודו דאם לא רצה מקדשת הואיל וסמוך לתנאו בעל והכא בפירושה של רצון האב קא מיפלגי וכגון ששתק מר סבר הואיל ושתק רצה ומה שאמר אע"פ שלא רצה פירוש אע"פ שלא אמר אין ומר סבר עד דאמר אין ולענין פסק בשישתוק או שיאמר הן כבר ביארנו את דינו בשלישי של קדושין במשנה השמינית הא מכל מקום לענין מה שצריך לנו לענין סוגיא זו הא כל שלא רצה האב הואיל ובעל לאלתר אינה מקדשת והדר אותביה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"ח ב' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ואין כאן משום גרושת אחיו ור' אליעזר אוסר והלכה כתנא קמא ומודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה שהרי יכולה למאן ויש כאן סרך גרושת אח במה דברים אמורים שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ובעל לאחר שגדלה או חולצת או מתיבמת דודאי על דעת קדושין בעל ומשום ר' אליעזר אמרו חולצת דוקא שעל דעת קדושי קטנותה בעל והא הכא דכטעות אשה אחת הוא דמדקתני וגדלה אצלו אלמא סמוך לגדלותה החזירה ובעל לאלתר וגדלה עמו לשעתה והוא שאמר גדלה אצלו אלמא אצלו במטה וכמו שאמרו שם יגדלו זה עם זה וחזרתה בקטנותה הוא כקדושי תנאי וביאתה בסמוך לה הוא כבועל סתם ואפילו הכי קא אמר תנא קמא דלשם קדושין הוא בועל ותירץ דהתם הוא מפני שהוא יודע שאין חזרת הקטנות כלום ובועל לשם קדושין ועל הדרך שאמרנוה בקדושי קטן ובפחות משוה פרוטה שהזכרנו הא בכל טעות שבנדרים סומך הוא על תנאו ומכל מקום כלהו הני שנויי נינהו והלכתא בכלהו דכל שבעל בעדים מקדשת שאין אדם עושה וכו' ובהריני בועליך על מנת שירצה אבא כבר פירשנוהו בשאמר לה כן סמוך לביאה ולא הזכיר בשעת ביאה שאם התנה בשעת ביאה ודאי אין אחר תנאו כלום: