מאירי על כתובות קלא

קנם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו למעשי ידיה ואפילו העדיפה יתר על שיעור המוטל עליה אפילו על ידי הדחק הכל שלו ולא סוף דבר במלאכה אחת שהדבר מצוי לדחוק בו אלא אפילו עשתה לו שלש מלאכות או ארבע ביחד כגון שהיתה עושה מלאכתה ושומרת קשואים ומחממת בחיקה ביצים להוציא מהם אפרוחים או ביצי תולעים שעושים מהם המשי שהנשים מחממות אותם בחיקן וכן שהיא מלמדת עם כל אלו שיר לנשים ויש לה שכר מכל אלו ומכל מקום יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכבר ביארנוה בפרק אע"פ וקצת גאונים פסקו שהעדפה שעל ידי הדחק לעצמה ואין נראה כן:

הרוקק בבגדו של חברו אינו חייב בבשת ואין צריך לומר אם בייש בהמתו של חברו הגיע בו הרוק או שהעביר טליתו ונשאר בחוץ בלא טלית או שפרע ראש האשה בכל אלו וכיוצא בהם חייב בבשת:

זה שביארנו שהרוקק בבגדו של חבירו אינו חייב בבשת פירושו אף כשהוא לבוש וכן הדין בבהמה אפילו היה הוא רכוב עליה ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שאם רקק על הבגד כשהוא לבוש חייב בבשת שהרי נתבייש הלובשו וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך והם מפרשים בסוגיא זו אלא מעתה בייש סוסתו של חברו פירוש בעוד שאינו רכוב עליה הכי נמי דבעי למיתב בשת ואף אשתו כבהמתו היא והקשה וכי סוס בר בשת הוא כלומר וכי יש לבעל הסוס בשת בשביל מה שעושין לסוסתו מה שאין כן באשתו שהוא מתבייש בבשתה ואין לומר שמבשתו של סוס הוא אומר כן שאם כן מהו שאמר אלא רקק בבגדו לימא ליה נמי וכי בגד בר בשת הוא אלא שמבעל הסוס הוא אומר וזה ששאל אלא רקק בבגדו של חבירו פירושו שהשאיל בגדו לחברו ללבוש ובא אחר ורקק בבגדו בשעה שזה לובשו וקא בעי הכי נמי דבעי אידך למיפלג ליה בבשת שהרוקק משלם לו דודאי הרוקק חייב לשלם לזה שהוא לבוש אע"פ שלא נגע בבשרו אבל האי מי מחייב למיפלג בהדיה עם בעל הבגד על הדרך שאתה אומר באשה שתהא מחלקתה עם בעלה ולר' יהודה בן בריתא פריך ועל מה שהבעל נוטל בו דלתנא קמא ליכא קושיא דהא אמר דהכל שלה ואין דמיון ממנה לבהמה שהבהמה אינה בת דעת והאשה בת דעת אלא על מה שהבעל נוטל הוא מקשה והא תנן וכו' אבל בבגדו לא כלומר אבל בבגדו שאינו לובשו פטור ומאחר שכן בהשאילו אין הלובשו ראוי לחלק עם בעל הבגד כלום ואף באשתו נאמר כן ומשני אשתו גופו הוא ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לפרושי הכי בסוסתו שהשאילה לאחר לרכוב אלא שהיה קרוב לטעות בו שיבא בה מצד הסוס אחר שהוא בעל חיים:

אע"פ שהבעל חולק בבשתה של אשתו אינו כן באחד מבני משפחה שנתבייש אע"פ שכלם מתביישים עמו ולא סוף דבר בעשיר שעליו לשמור את עצמו ואין בשת האחרים מרבה על מה שעושים לו אלא אפילו עני ששמירתו מוטלת עליהם ובשתם מרבה במה שעושין לו אין חולקים עמו בדמי בשתו לא אמרו אלא באשתו מפני שהיא כגופו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה כנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה שוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה נותנת שלשים ואחת ודינר ארבע מאות נותנת חמש מאות כשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פסקה להכניס לו כספין סלעו נעשית ששה דינרין החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר הביאה האשה בנדוניא זהב בעין יכתוב לה בתוספת החצי וכאשר הביאה בגדים ותכשיטין יכתבו בחסרון החומש ושום הוא הערך והשעור אשר ישערו בה דברים אשר הביאה וטעם זה שהזהב בעין יועיל לו ויעשה בו סחורה והבגדים והתכשיטין יועילו לה לפי שהיא תלבשם ותתקשט בהם ולזה אם פסקה אלף דינרין כותב לה ט"ו מנה אשר הן אלף וה' מאות ואמר שום במנה נותנת אלף סלע ודינר ירצה בו שהיא כאשר הביאה שום שלא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם כן היה זה הבגד או זה התכשיט והדומה לו ל"א סלע ודינר אחר אשר יבא כללו זה לקכ"ה דינר לפי שהסלע ד' דינרין וכן לפי מה שאנחנו כי כאשר הביאה שום חמש מאות כתב לה ד' מאות ואמנם זכר שני משלים להודיעך שהשום תמיד בחסרון החומש מעט יהיה או הרבה ואמרו גם כן סלעים נעשה ו' דינרין ענינו לפי מה שביארנו שהענין יכתוב בתוספת החצי לפי שסלע ד' דינרין אמנם כפל הענין ואם היה כבר קדם לו המשל פסקה להכניס אלף כותב לה ט"ו מנה להודיעך גם כן שהעין לעולם בתוספת החצי מעט יהיה או הרבה ואפי' לא הביאה אלא סלע יכתוב לו ו' דינרין וקופה הוא קופה של בשמים ר"ל מה שיצטרך אליה מבעל הריח והדומה לזה והלכה כרשב"ג בכל מה שקדם זכרונו מתוספת וחסרון וזולת זה:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ונפלה לפני יבם מן האירוסין והיבם תובע מה שפסק לאחיו יכול הוא לומר ליבם או חלוץ או כנוס בלא פסיקה זו ואע"פ שיש בידו ליתן יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן שאלו לא היה בידו מה לפרוע אף לראשון היא יכולה לומר אלו פסקתי על עצמי וכו' אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור כמו שיתבאר בפרק אחרון אבל זו שבכאן אף ביש לו ליתן נאמרה ופירשו בגמרא שלא סוף דבר בשראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אף בראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם שמכל מקום איפשר שאינו חפץ במדותיו ובטכסיסיו ואף כשמדותיו טובות איפשר שהוא יודע בו דבר שמגיס את דעתו ממנו ובתלמוד המערב הקשו ולאו דברים הנקנים באמירה הם כלומר ומאחר שקנאם הראשון אף כשמת יהא שני יורשו ותירץ פוסק הוא על מנת לכנוס כלומר שאף מן הסתם אין פסיקתו אלא לכשיכנוס ולא קנאם לגמרי עד שיכנוס וכבר מת קודם שיכנוס וכתבו גאוני הראשונים בדבר זה דוקא בשפסק לחתנו כלומר לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל אם פסק לבתו כלומר הריני נותן לבתי כך וכך קנתה בתו באמירה וכל הנושאה תובע פסיקתה בדין ואין הדברים נראין שהרי על דעת אותם נשואין הוא מתנה ליתן שאם אין התנאי על סמך נשואין לא היו נקנין באמירה הא כל שהקנה לבתו סתם הקנאה הראויה אין ספק שאין האב יכול לחזור והנושאה תובעו בדין פסקה להכניס לו אלף דינרין במעות שהם עשרה מנה הוא כותב לה כנגדן ט"ו מנה השליש יותר שכך היה המנהג שכל שהיתה מביאה פרוטה כותב לה בעלה שקבל הימנה בנדוניתה השליש יותר ואם תבא לידי גוביינת כתבתה גובה ט"ו מנה מלבד התוספת שהוא מוסיף לה בנדבתו אם ירצה והיה להם מנהג זה מצד שהאשה לא היתה נהנית באותה נדוניא כלום אלא שהבעל נושא ונותן ומשתכר בהן והוא הדין בכל שהכניסה לו דברים העומדים לסחורה והוא שאמרו בגמרא ס"ז א' בשמים של אנטוכיא הרי הן ככספים וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש כלומר אם לא הכניסה לו מעות אלא שהתנת להכניס בגדים וכלי תשמיש בשומת אלף דינרים אין הבעל חייב לפי אותו מנהג לקבלם עליו בכתבה אלא בפחות חומש ר"ל שמנה מאות דינרין וכשתבא לגבות כתבתה גובה אותן שמנה מאות מפני שהיא משתמשת בבגדי נדוניתה ומכלה אותן ואין הבעל יכול למכרן ודיה שיקבל הבעל אחריותן בפחות חומש וכן הדין לכל כלי תשמיש ובתלמוד המערב אמרו מה ראו בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמ"ר יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה היא לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה אמ"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שום מנה אין לו אלא מנה וכו' כלומר אינה צריכה להביא אלא בגדים הנישומין במנה ובא להודיע שמאחר שכל שמביאה כלים ובגדים ונישומין אינו מקבלם עליו אלא בפחות חומש צריך אתה לדקדק לפי לשון שבפסק אם התנאי הוא שתביא בגדים בשום מנה או שהוזכר בתנאי שום במנה שכל שנכתב בלשון מנה הוא חוזר על ההבאה כלומר שהבגדים שתביא יהו שוין מנה ולא יקבלם אלא בשמנים אבל אם הזכיר במנה הוא חוזר על הכתיבה כלומר בגדים שיהיו ראויים לקבלם בכתבה במנה ואם כן צריך שתביא בגדים שוין קכ"ה שהם שלשים ואחד סלעים ודינר עד שיקבלם הוא במנה ויש גורסין שום מנה והוא שוה מנה אין לו אלא מנה כלומר שכותב לה מנה בלא תוספת ואינו נראה שאם כן היה לו להזכירה בגמרא עם חתיכות זהב ואמר אחר כן ובארבע מאות וכו' כלומר שאם התנה להביא שום בארבע מאות פירושו שיהיו ראויין לכתוב בהם ארבע מאות והילכך צריך שיהיו שוין חמש מאות ושמא תאמר הא תו למה לי מה לי במנה מה לי בארבע מאות הוא שאמרו בגמרא תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא זוטא שום במנה ושומא רבא בארבע מאות ואין אנו גורסין בה וצריכא כמו שכתוב בקצת ספרים שלשון אותה נסחא אי אשמעינן שומא רבא משום דנפיש רווחא והיאך נזכיר לשון ריוח בשומא ויש גורסין אותו ובלא לשון ריוח אלא שגורסין דאי תנא שומא זוטא משום דזוטר זיונה כלומר ואין צריך לו שמש שינערם מיום ליום שאף הוא בעצמו יכול לעשות כן בלא טורח משום הכי סגי ליה בפחיתת חומש אבל שומא רבא וכו' צריכא וכן ראוי לגרוס לשיטתנו שצריך להקדים בגמרא שומא זוטא אשומא רבא ומכל מקום בספרים ישנים אין גורסין בזו וצריכא כלל ומכל מקום יש מפרשין שומא רבא כנגד השום האמור באלף זוז שומא זוטא שום מנה ומקדימין שומא רבא לשומא זוטא כלומר אי תנא שומא רבא התם הוא דפוחתין שהרי אחר חלוק החומש נשאר בכתבתה שיעור שאר כתבות ואין כאן גנאי אבל שומא זוטא שנשאר מעט והויא לה גנאי בהכי אימא לא לפחות צריכא ואי תני שומא זוטא התם דפוחתין דכיון שמיעטה בהבאה דין הוא שיפחתו לה אבל שומא רבא הואיל והביאה הרבה ראוי שלא לפחות לה צריכא וכן מה שאמרו בה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה אנו מפרשין אותה על שום מנה ועל שום במנה ושומא דידיה כשהיא מביאה שומא סתם ופוסק כנגדה פחות חומש והוא שומא דידיה שומא דידה שום במנה שהיא צריכה להוסיף חומש ואין אנו גורסין בה צריכא כלל מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כלומר כשם שכל שומא שהיא מביאה לו הוא פוחת בקבלתו החומש כך אם הוא מתנה להלבישה בבגדים בשומת חמש מאות דיו שישוו ארבע מאות לכל העולם שדרך לשום בכל מזמוטי חתן וכלה יותר חומש דרך כבוד ויש מפרשין שעל זו אמרו בגמרא תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה ומפרשין תנא שומא דידה שום במנה ושומא דידיה מה שחתן פוסק וצריכי דאי תנא שומא דידה התם הוא דפוחתין שדרכן של נותני נדוניא לשום ביתר משווין ואף הוא נוח לו בכך דרך כבוד אבל של בעל דרכו לשום כצמצום ואין פוחתין בה עוד צריכא ואי תנא שומא דידיה התם הוא דפוחתין שאין דרך הכלה להקפיד על החתן אבל שומא דידה שדרך חתן להקפיד אימא לא ניפחות צריכא אלא שאנו מפרשים אותו על הראשונות כמו שביארנו פסקה להכניס לו כספים הוא כותב כנגדן לכל סלע ששה דינרין שהוא שליש יותר והוא הוא שכבר הוזכר והוא שאמרו בגמרא תנא עיסקא רבא ותנא עיסקא זוטא שעליו אמרו וצריכא דאי תנא עיסקא רבא משום דנפיש רווחא אבל זוטא דלא נפיש רווחא אימא לא ליכתוב כלי האי קא משמע לן ואי תנא זוטא משום דזוטר זיונה ר"ל אין עמלו גדול כל כך והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לצורך קופה של בשמים להתקשט ולהתבשם בהם לכל מנה ומנה ופירשוה בגמרא דוקא בירושלים להתבשם ביותר ובשאר עיירות מיהא הכל לפי מה שרגילות בהם ושאלו בה בגמרא למנה הנישום או למנה המתקבל בכתבה שהוא פחות חומש ואם תמצא לומר במנה המתקבל יום ראשון או לכל יום ויום ואם תמצא לומר לכל יום ויום שבת ראשונה או לכל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת שנה ראשונה או כל שנה ושנה ואין לפרש בשאלות אלו שיהא הוא מחזר לומר שבכל יום ויום יהא נותן לה כך שאם כן אוי לו לנושא אשה אלא שנראה לפרש ביום ראשון כלומר שאם לא נתנם לה ביום ראשון שהיא צריכה להם יותר כבר נמחל שיעבוד זה הואיל ועבר יום הברכה ואינה יכולה לכופו ליתנם לה עוד או שמא כל שלא קבלתם ביום ראשון יכולה לתבעם בכל יום ואם תמצא לומר בכל יום נימא דוקא שבת ראשונה הואיל ויש עדין שבעה ברכות בפנים חדשות או כל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת חדש ראשון הואיל ועדין היא בדין כלה שהרי אין מונעין ממנה תכשיטין כל שלשים יום או כל חדש וחדש ואם תמצא לומר בכל חדש שנה ראשונה הואיל ומכל מקום כל דאמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו או כל שנה ושנה ונשארה בתיקו ונראה לפסוק דוקא כל שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה כלומר פסקות אלו כמה שהוא מקבלם ומה שהוא כותב כנגדן הכל כמנהג המדינה וכן הלכה ואף בבריתא אמרו מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על המעות אין משנין ממנהג המדינה ואם תאמר ובמקום מנהג מיהא היאך תנא קמא חולק איפשר שתנא קמא סובר שכל שלא התנו אנשי העיר כמנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין שהרי צד דין יש בדבר שהנישום ראוי לפחות והמעות ראויים להוסיף ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש הא כל שאין בעיר מנהג ידוע או שהיא עיר חדשה דין הוא שיפחתו ויוסיפו ומעתה אין לנו להאריך בפירוש משנה זו אע"פ שהרבה מפרשים פירשוה היא וסוגיא שלה ר"ל שומא רבא ושומא זוטא שומא דידיה ושומא דידה בדרך אחרת ואף גדולי הרבנים וגדולי המפרשים בכללם שהרי לא הוצרכנו בה לענין פסק אלא לדרך ביאור לבד ומשנה ראשונה ר"ל של פוסק מעות לחתנו ומת שיכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' הלכה פסוקה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: