מאירי על כתובות קל

כל שפסקו לה מזונות והותירה המותר לבעל אבל מותר הבלאות לאשה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שאלו מתכסה בחשובים שלה בימי נדותה נמצאת מתגנה בימי טהרתה אצל בעלה ומכל מקום מותר בלאות של אלמנה ליורשים תתגנה ותתגנה ואנו אין לנו וכל שכן שמותר מזונות אלמנה ליורשים כך היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות כתבו בשם תלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת שמותר מזונות אלמנה לעצמה והוא שאמרו שם אשת איש שמציאתה שלו מותר מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה מותר מזונותיה שלה:

אע"פ שאמרו אין אדם חייב לזון בניו ובנותיו אפילו הקטנים בקטני קטנים מיהא חייב ועד כמה עד בן שש על הדרך שאמרו קטן בן שש יוצא בערוב אמו ר"ל שאם ערב אביו לצפון ואמו לדרום אין מוליכין אותו אלא לדרום שעד שיעור זה הוא צריך לאמו ונחשב כגופה כמו שיתבאר במקומו:

בתלמוד המערב אמרו אשתו של אדם עולה עמו ואינה יורדת אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים פועלים עולים ויורדים הבת לא עולה ולא יורדת ופירוש הדברים אשתו עולה ולא יורדת שאם משפחה שלה נכבדת משל בעלה נוהגת כמשפחתה ואם משפחתו שלו נכבדת יותר נוהגת כשלו אלמנה ובנים יורדים אבל לא עולים ויש מפרשין בה שאלמנה אצל היורשים נוהגת בפחות שבהם וכן שאם אחד מן הבנים רוצה לנהוג בשררה יתרה כאביו ושאר האחים מתנהגים בצמצום כפי הצריך להם שאר האחים יכולים לעכב אלא שיעשה כפי הראוי ויש מפרשין אותה בנכסים מועטים שהבנים ישאלו על הפתחים פועלים עולים ויורדים שאם נשתכרו אצל עשיר זנם כפי כבודו ואם אצל העני כפי כח העני הבת לא עולה ולא יורדת והוא ששנו בתלמוד המערב בפרק הנושא זנה חמש שנים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו ר"ל שלא זנה חמש שנים אלו והיו אותן החמש ביוקר ועכשו הוזלו ורוצה לזונה בזול של עכשו אם הוא גרם העכוב נותן כפי היוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין הוא גרם בין היא גרמה נותן בזול אלמא בזול והוקרו אינה עולה ביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו פשיעתה ויש מפרשה במקבל לזון בת אשתו וכן הבנים במקבל לזון בן אשתו ובבן יורד שאם כבודו רב משל בעל אמו אינו זנו אלא לפי כבודו שלו ואם כבוד בעל אמו גדול זנו כשל בן ובבת תתנהג לעולם כפי מה שהיתה נוהגת תחלה לא עולה ולא יורדת:

ונשלם הפרק ת"ל:

מציאת האשה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא בא לבאר קצת דברים שהאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה וקצת דברים שהאשה זוכה בהם לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין הראוי לבת בנכסי אביה ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו וכן ביארנו שזה החלק אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר מציאת האשה וירשתה ומעשי ידיה ובשתה ופגמה למי השני בדין פסיקת מעות ומה שהוא כותב כנגדן השלישי בדין הראוי לתת לבת בנכסי אביה הרביעי בדין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקין ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקין ולה אחד שלו נותנין לו מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אמר הר"ם פי' פגמה הוא שיחתכו אבר אחד מאבריה או יחדשו מום בגופה מחבורה ומה שדומה לזה רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת וכל מה שיחסר מערכה הנה זהו פגמה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מציאת האשה וכו' ר"ל לגמרי אבל ירשתה ר"ל שנפלה לה ממקום אחר אין הגוף לבעל אלא שאוכל פירות ואם תמות בחייו ירשנה ומתנתה לא הוזכרה במשנה זו וכבר ביארנו במסכת קידושין ובמסכת נדרים הצדדין שהבעל זוכה במתנתה והצדדין שהיא זוכה בה לעצמה וכשהבעל מיהא זוכה בה נחלקו בה המפרשים אם זוכה בה לגמרי כמציאה אם לפירות דוקא כירשה וכבר ביארנו בה דעתנו בראשון של קדושין במשנה השלישית בשתה ר"ל הבא מחמת הכאה כגון שפרע אחד את ראשה בשוק ופגמה אם יש שם חבלה והוא הנזק ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק הרי הן שלה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואפילו היה בנזק שבת גדולה המנויה בכלל הנזק כגון שהיה הנזק מפקיעתה ממלאכה חשובה ומעמידתה למלאכה פחותה כגון שמירת קשואין ודומיהם אעפ"כ אין פוחתין לה מנזקה ליתן לבעלה בחלקו הואיל ואף הבעל אוכל פירות ממנו וכן שמעשי ידיה עצמן אינם שלו אלא מתקנת חכמים וכל שאינה יכולה לעשות אינה חייבת ר' יהודה בן בתירא סובר שאף האיש מתבייש עמה וכן מצטער בנזקה ופגמה ומתוך כך ראוי לו לחלוק בהם והילכך בבשת מיהא בזמן שבסתר כגון מקום שאיפשר לכסותו לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה קלונו מרבה ולו שני חלקים ולה אחד ובנזק מיהא משערין לו לפי פחת המלאכה שהיתה רגילה לעשות והלכה כר' יהודה בן בתירא ושבת קטנה שראוי ליתן לה כל ימי חליה כאלו שומרת קשואין וכן הרפוי אין ספק שהוא של בעל וכן הצער אין ספק שהוא שלה כמו שביארנו בבבא קמא ומותר הרפוי כגון שאמדוה לחמשה ימים ורפאוה בסם חזק בשלשה הואיל וסבלה צער הסם המותר שלה ויש חולקין לומר אף בזו של בעל על דמיון מה שאמרו בראשון של גיטין י"ב ב' בעבד שהוא של רבו וכל שהוא שלו נותנין לו מיד וכל שהוא שלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ומכל מקום אם חבל בה בעלה כתבו גדולי המחברים בשם הגאונים שמשלם מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואינו אוכל פירות אלא אף הגוף שלה ואם רוצה ליתנם למי שתרצה נותנם והוא מרפא אותה עד שתבריא ואין צריך לומר שפסידת בטולה שלו מכל מקום גדולי המגיהים כתבו שאינה נוטלת אלא כדינה אם שליש אם שני חלקים אלא שאף הם מודים שלא יאכל הוא משם פירות מתורת קנס ולענין סברא נראין דברי גדולי המחברים שהרי מן הדין ראוי היה שיהא בשתה ופגמה שלה לגמרי כדברי תנא קמא אלא שר' יהודה סובר שמאחר שהוא מתבייש בבשתה ומצטער בפגמה שהיא נעשית לו מאוסה בו אף הוא נוטל חלק בהם הילכך כל שהוא חבל בה היאך נוטל הוא חלק בכך מכל מקום בתוספתא של בבא קמא פרק תשיעי נראה שאף בזו הוא אוכל פירות והוא ששנו שם החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיפשר שהגאונים תקנו כן משום קנס ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה וחבלו בה אחרים שוים ואף מן הבעל אין מוציאין אלא כראוי לו שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא הנזכרת בשת בזמן שבסתר וכו' והרי פסקוה כר' יהודה בן בתירא ולפי דרכך למדת משם שר' יהודה לא חלק לומר כן אלא בבשת כדרך שפירשנו ומכל מקום יש מפרשין שאף על הפגם חולק לומר כן שכל שהוא בגלוי נעשית מאוסה לו בכך ומצטער בה הרבה וכן נראה בסוגיא שאמר בה בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וכבר ביארנוה בפרק נערה במשנה הרביעית: