מאירי על כתובות קכו

ושאלו בגמרא היכי דמיא מורדת כלומר שתהא בדין זה שהזכרנו ופירש בה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר שאין אני מואסת בו אלא שאני עושה כן מתוך הכעס מפני שהכני או קללני או ביזה את יולדי או שהכה את יולדי או שעשה עמי כך או שמפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס אף התוחלת מצוי בתקונה וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא ולפיכך ראוי לבית דין ליתן לה מתון להפסד כתבתה דרך פחיתה למשנה ראשונה וכן למשנה אחרונה לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים ולדעת גדולי הדורות ליתן מתון אף בזו להפסד כתבה וודאי דין זה ר"ל בעינא ליה וכו' הוא השנוי במשנתנו ודבר למד מענינו שהרי סמכו לה המורד על אשתו שבודאי הוא אומר בעינא לה שאם יאמר מאיסא לי יגרשנה ויתן כתבה אלא שהוא אומר בעינא לה ואחר שכן אף מורדת דאמרה בעינא ליה אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי כלומר ולעולם איני נזקקת לו אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפייה בדברים ותוכחות וכן אין נותנין לה מתון להפסד כתבה דרך פחיתה אלא אם רוצה להוציאה איבדה כתבתה מיד ומכל מקום אחר שכתבתה נפסדת כאחת משהינן לה תריסר ירחי שתא וכן תפישת בלאות מועלת בה אחר שטבעה כופה אותה בכך אלא שבזו מאחר שאין בית דין משתדלין בתוכחת הסכימו גאוני הראשונים שלא הפסידה כתבתה עד שנים עשר חדש ולאחריהם אם רוצה לגרשה מפסדת כתבתה מיד אם לא חזרה ואם חזרה לא הפסידה כלום ואף בבעינא ליה למי שפוסק בה השהאת שנים עשר חדש ויש מפרשים גם כן שאם חזרה בתוכם לא הפסידה אלא שיש חולקים בה אבל מאיס עלאי מודה ואם אינו רוצה לגרשה עומד הוא בעצמו והיא בעצמה אלא שאין פוחת מכתבתה כלום אחר שאין בה הכרזה והתראת בית דין ואף אם הוא מת בנתים גובה כתבתה וזה שאמרו לא כייפינן לה פירושו כפייה בהכרזות ובפחיתת כתבה ואע"פ שלפעמים אף במורדת דרך מיאוס לפעמים יש מהם שמקבלות תוכחת וכמו שאמרו הוא עובדא וכפא מר זוטרא ונפק מינה רב חנניה מסורא מכל מקום משנת חסידים היתה ודרך זרות ואין אנו דנין אלא אחר הרוב והוא שאמרו על זה ולא היא התם סייעתא דשמיא הוא ונכסי מלוג שלה גובה וכן אם תפשה בלאותיה תפשה וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה ולענין מזונות מיהא כל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות שמאחר שהיא מואסת בו היאך הוא זנה ואפילו רצתה ליתן לו מעשי ידיה אינו חייב בכך ואף קצת גאונים כתבו שכל שלא תרצה לשמשו במלאכות שהיא משועבדת לו בהן שוכרין לו עליה ומגבין לו אף ממעשי ידיה אם הם יתירים על מזונותיה או מכתבתה וכן הדין ברפואתה שאינו חייב לא בבעינא ליה ולא במאיס עלאי ואם נתאלמנה בין כך במאיס עלאי גובה כתבתה או נזונת כדין כל אלמנה ובבעינא ליה למשנה ראשונה מה שנפחת נפחת ונזונת בשאר ואם כלתה הפסידה אף מזונותיה ולמשנה אחרונה כל שנתאלמנה תוך ארבע שבתות גובה הא משם ואילך לא לשיטתנו ובפירקונה שהוא תחת פירות אם הוא רוצה לאכל פירות משנשבית חייב ואם לאו פטור ובקבורתה כל שעיקר כתבתה קיימת חייב ואם אין עיקר כתבה קיימת פטור וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלאי אם נתן לה מתנה אפילו היתה מתנה לחוד הפסידה הכל:

וגדולי המחברים חדשו לומר שאין בטענת מאיס עלאי השהאת שנים עשר חדש כלל אלא מוציאה לאלתר בהפסד כתבה אלא שתפיסת בלאותיה מועלת ונמצא לדבריהם דין משהינן לה על טענת בעינא ליה ולא על טענת מאיס עלאי והדברים רופפים ואף הם חדשו בדינין אלו שבמאיס עלאי כופין אותו להוציא לשעתו שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתבתה קיימת ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה וכבר תמהו רבים לדבריהם היאך לא שנו דין זה באותם שכופין אותו להוציא וזו מיהא אין בה תימה שאותם שכופין להוציא פירושו בכתבה וזו שלא בכתבה אלא שיש לדון מצד אחר ממה שאמרו ע"ז א' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא כלומר אף בשהיא מעמידתו בדין על כך והמומין ודאי מן הסתם ממאיסים הן ומצד המיאוס היא מעמידתו בדין על כך ואם תאמר שפירושו אין כופין להוציא בכתבה וכגון שמכל מקום אינה טוענת מאיס עלאי הא אין כופין סתם קאמר אף במקום שכפייתו בלא כתבה וכגון שטוענת מאיס עלאי וכן שמן הסתם מה שאמרו אין כופין על ידי תביעתה הוא וודאי אף היא אומרת מאיס עלאי מחמת מומו וכן ראיה ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק"א ב' הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ ואם מתחלה נתכונה לכך מבקשין והרי זו מאחר שנתכונה לכך מתוך מיאוסה בו הוא ואעפ"כ מבקשין ולא כופין שכל שמתכונת להוציא עצמה מיד בעלה אין כופין ואם תפרש מבקשין לחלוץ וליתן הא כל שלא בכתבה כופין זה אינו שהרי אגרת מרד של שומרת יבם כל שתביעתה לחלוץ כתבה יש לה אלא כופין ומבקשין על החליצה נאמרה ואם נאמר כן על החליצה שאין העשוי פוסל בה קל וחומר בגט שעשוי פוסל בו וכשאנו מחזרין בראיות מכאן ומכאן הרי גופה של שמועה מעידה כן בבירור שהרי אמרו אבל אמרה מאיס עלאי לא כייפינן לה ולדבריהם היה לו לומר כייפינן ליה ואי אפשר לגרוס כן שהרי מר זוטרא חלק ואמר כייפינן לה והוא שאמר הוא עובדא ואכפייה וכן שאלו היו יכולים לכופו להוציא לא היה מר זוטרא משתדל בחזרתה אצלו כל כך וכן ראיה גמורה שאם כן שלש נשים שאמרו עליהן בסוף נדרים צ' ב' שהיו יוצאות בכתבה וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר מה הועלנו תאמר מאיס עלאי וכופין אותו ואע"פ שאחרוני הרבנים תירצו בקושיא זו שטענת מאיס עלאי כשאומרת איני רוצה לא בך ולא בכתבתך וכל שהיא טוענת כן אין בה צד תחבולה חוץ מכבודם אין זה כלום שאם כן במשנה אחרונה של שלש נשים יתקנו בהן שיהיו יוצאות שלא בכתבה ודיים אלא כל שנותנת עיניה באחר מקילה היא בהפסד כתבה ולעמוד בקב וטפלות ואף לשיטת גדולי המחברים פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעין לה ומכל מקום עיקר הדברים לפי הסוגיא כדעת ראשון שאף בזו אין כופין ואף קצת חכמי הדור מפרשין את דבריהם כופין אותו בהודעה שאם אינו מגרשה אין בית דין משתדלין בהחזרתה ולא פוחתין כתבתה וכל שתחזור קודם שיגרשנה לא תפסיד כתבתה אף לאחר כמה ואף גדולי המפרשים שכתבו בה לא כייפינן לה להתעכב עמו אלא מוציאה לאלתר לאחר שנים עשר חדש בלא כתבה איפשר לפרש בה כן ר"ל אם ירצה לגרש כדי להרויח כתבתה ומה שכתוב בהלכות שחדשו הגאונים באומרת לא בעינא ליה ר"ל מאיס עלאי דיהיב גיטא לאלתר הוא מפני שהם מגלגלים השהאת שנים עשר חדש אף במאיס עלאי ותקנו להחמיר בה שאם רצה מוציאה מיד בהפסד כתבה וכן נראה לי ברור וקצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב אלא שמכל מקום אין כופין אותו:

זהו דין התלמוד במורדת הראוי לברור לדעתנו אלא שבענין הגובינא חדשו הגאונים בדין אומרת לא בעינא ליה ר"ל מאיס עלאי שלא הפסידה מנה מאתים כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אבל תוספת ומתנה הפסידה וכך חדשו בנכסי צאן ברזל ר"ל בנדוניא שהביאה שאף בלא תפשה גובה אותם אלא שנוטלת כל מה שהוא בעין אע"פ שפחתו דמיה כל שראויות לתשמישן אבל אם אינן ראויות לתשמישן משלם לה משלו וכל שכן מה שנגנב או נאבד ובנכסי מלוג מיהא לא חדשו בה דבר אלא הולכת עם כלם הן דאיתיה בעיניה הן דאתי מחמתיה הא כל שכלה מהם לגמרי או אבד אינו משלם וודאי כל מה שחדשו בעיקר כתבה ובנכסי צאן ברזל דברים מבולבלים הם וכנגד התלמוד לגמרי ואין ראוי לדון כדבריהם ורבותי העידו על רבותיהם שפירשו במה שחדשו הגאונים בדין זה שסמכו על מה שאמרו בתלמוד המערב בסוגיא זו הילין דכתבין אי שנאי אי שנאית תנאי ממון הוא וקיים כלומר שכל שהם מתנים שאם הוא שונאה יגרש הן בכתבתה הן בתוספת כתבה וכן אם היא שונאתו שיזקק הוא לגרשה אם בכל הכתבה אם בקצת פחיתה הכל קיים כפי מה שהתנו וכתבו על זה שמה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם אי שנאי אי שנאת כלומר שאם תשנאנו תטול כתבתה או מקצתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת או שתטול קצת הכתבה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק המדיר מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסה תיפוק בלא פרן והוון קריבה ערבין אמרין אין סוטה היא ניחא אי לאו סוטה היא תיסוב פרן שלים אמר לון ר' מונא אייתון פורנה ונקרונה איתונה ואשכחון בגווה אי הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תיצבי בשיתפותיה תיסב פלגו פרן אמ"ר מונא כיון שקבלה ליתן פיו על פיה כמאן דשנאת הוא תיסב פלגו פרן ויש גורסין שם אתא עובדא קומי ר' יוסה אמר תיסב פלג פרן והוו קריבה ערבין אין סוטה היא תיפוק בלא פרן אין לאו וכו' והם כתבו על זה שחדשו הגאונים הוא מפני שהיו רגילים לכתוב בכתבותיהם שאם תשנאהו תטול כתבתה ותצא ולא יהא רשאי לדונה במורדת ומאחר שנתפשט המנהג קבעוהו לעשותו אף בזמן שלא נכתב כאלו נכתב כשאר תנאי כתבה וכתבו בסוף הדברים שנוח לנו לטרוח ולפרש בדבריהם משנאמר שיעקרו כל הסוגיא להדיא בלא טעם וכל שכן בדבר זה שהתקלה מצויה בו לחוש לנתינת עין באחר ולהפקיע עצמה מיד בעלה ומכל מקום כתבו אותם הגאונים שלא אמרוה אלא בטוענת מאיס עלאי אבל בבעינא ליה ומצערנא ליה לא היו דנין בו אלא על דין התלמוד ואף במאיס עלאי דוקא שטוענת כן בבריאות ובצד שאין תחבולה ניכרת לנו מצד דבריה אבל אם היו נכסיה מרובים ומרגשת חולי בעצמה וחוששת למיתה ומכוונת שלא יירשנה בעלה או אי זה צד של נתינת עין באחר או אי זה ענין של תחבולה פחותה אין מקילין בה כלל אלא מחזירין אותה לדין התלמוד וכבר ביארנו שכל שתמות בנתים בעלה יורשה וכל זמן שלא גירשה אף באותם שכופין להוציא שאין ירשה נפקעת אלא בגירושין גמורין:

וכן הסכימו הגאונים שהמורדת הן מתשמיש הן ממלאכה הן בעינא ליה הן לא בעינא ליה ומאיס עלאי אע"פ שאין לה עליו מזונות אם היא אשת כהן מותרת לאכל בתרומה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא ובדברי הגאונים ממה שלא ביארנוהו כך הוא:

זה שכתבנו שאיבדה כתבתה כל שכן אם נתן לה מתנה שהפסידה שלא נתן על מנת שתצא ולא סוף דבר שנתן לה בשעת נשואין שדינה ככתבה אלא אף לאחר נשואין הן שנתן לה קרקע ידוע הן שקבל עליו ליתן לה כך וכך וכן כתבו גאוני ספרד ומכל מקום הם כתבו שאם התנה בשטר שאפילו תמרוד בו תטול מתנתה ותצא תנאו קיים וכן בכתבה וכן כל שנתן לה והרשה אותה ליתנה לכל מי שתרצה אף כשהיא תחתיו תנאו קיים:

זה שכתבנו בתקנת הגאונים שבנכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה אע"פ שפיחתו דמיהן על פי מה שנישומו בשעת נשואין מקצת גאונים כתבוה אף בכל אשה שבאה לתבוע כתבתה באלמנות וגירושין שהרי אמרו אם פחתו פחתו לו:

דינין אלו שכתבנו במורדת לא סוף דבר בראויה אלא אף בשאינה ראויה כגון נדה או חולה הואיל והתחילה למרוד בשעת טהרתה ובשעת בוריה והוא שאמרו בתלמוד המערב מה אנן קיימין בנדה אם במורדת עליו והיא נדה התורה המרידתה אלא כינן קיימין בשמרדה עליו עד שלא באת לנדה ואחר כך באת לנדה ובחולה מיהא כל שיכולה לקבלו אף בשעת חלייה וכן הדין אפילו מרדה בזמן שאינו חייב הוא בעונתה כגון שהיה ספן ששיעורו גדול וכן הדין אפילו היתה [לו] אשה אחרת: