מאירי על כתובות קכה

לענין היתר נדרים כבר ביארנו במקומו שאין פותחין בנולד אלא אם כן הוא נולד המצוי ומה שאמרו כאן אדעתא דגברא רבא מי נדרת איפשר שקנין חכמה מצוי הוא לכל מי שהוא מוכן בטבעו לכך אפילו מעם הארץ לתלמיד חכם ורבותי פירשוה אדעתא דגברא שהוא מוכן להיות גברא רבא מי נדרת ואין צורך בכך וכן מה שאמרו כאן אדרה הנאה מנכסיה יש מפרשין שנדר על עצמו שיאסרו כל פירות שבעולם עליו כל זמן שיהנה את בתו בשלו ומפני שהם מפקפקים לומר שהמדיר את חבירו הנאה הואיל והוא לא נאסר בכלום מחמת נדרו אין לו שאלה ודברים בטלים הם אין לחוש להם כלל ובהדיא אמרו בתלמוד המערב שבנדרים בפרק שתוף על המדיר או שרי נדרך או זבין חלקך ובהדיא פירשוה שם באומר הנייתי עליך:

המשנה הששית והיא בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יודה אומר שבעה טרפעקין עד אימתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ור' יוסי אומר לעולם הוא פוסק והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה וכן המורד על אשתו שלשה דינרין בשבת ר' יודה אומר שלשה טורפעקין אמר הר"ם פי' טורפעק הוא שלשה דרהם משקל מהכסף הנקי מהפשוטים אשר כל דרהם ממנו י"ו שערות וכבר ביארנו פעמים כי לדינר ז' מעין הנה כלל הג' טרפעקין דינר ומחצה ואמרו רבותינו בתלמוד חזרו ונמנו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה בית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה ואפי' שומרת יבם ותהיה זאת ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל יום ויאמרו פלונית מרדה על פלוני וישלחו לה קודם ההכרזה ויודיעוה גם כן ויאמרו לה נשלמה ההכרזה ואז תפסיד כתובתה ומורדת תקרא בכאן המונעת את בעלה מתשמיש המטה לבד אולם כאשר לא תרצה לעשות דבר מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה מורדת אבל יכריחוה על זה באופני ההכרח כולם:

אמר המאירי שבעה דינרין בשבת שהוא דינר לכל יום ונחלקו בגמרא מורדת ממאי ופירש רב הונא מורדת מתשמיש ר"ל שאינה נשמעת לו להזדווג עמו ואף הוא אינו רוצה לגרשה וליתן לה כתבה אלא שקובל עליה בבית דין ואומר עכשו שבית דין קונסין אותה ופוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת ונראה הטעם בגמרא כנגד שבעת ימי השבוע שיהא פחיתתה דינר בכל יום ולר' יהודה שבעה טרפעיקין וטרפעיק הוא חצי דינר אבל ממלאכה ר"ל שאינה רוצה לעשות המלאכה שהיא חייבת לעשות לו אין זו מורדת לענין שנפחות את כתבתה אלא כופה אותה אם בבית דין בשמתא ונדוי כמו שכתבו גאוני ספרד אם על ידי עצמו בהכאה וקללה כמו שכתבו גדולי המחברים אם בהמעטת מזונותיה וצרכיה ושאר ענויין עד שתכנע כמו שכתבו גדולי המפרשים ואפילו אינה מורדת לו אלא ממלאכה אחת אבל במורדת מתשמיש הוא שאמרו במשנה זו שפוחתין מכתבתה דינר בכל יום ושאלו בה עד כמה הוא פוחת ופירשו בה עד כדי כתבתה ולפי הנראה מן הגמרא לא סוף דבר עיקר כתבה ר"ל מנה מאתים אלא אף הנדוניא והתוספת בכלל זה והוא שאמרו במשנה אחרונה רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים מבית דין הוי יודעת שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת ונראה שלא היה החדוש אלא מן ההכרזה והפסידא ביחד אבל לענין הפסד הכל זו וזו שוות הן הילכך פוחת עד כנגד כתבתה הן עיקר הן תוספת הן נדוניא וכשפחת את כלה יגרשנה בלא כתבה שהרי אפילו תחזור בה אסור לשהותה עד שיכתוב לה כתבה אחרת ואפילו חזרה בה קודם שתכלה כל הכתבה מה שנפחת מיהא הפסידה שאם לא כן מה הועלנו תקניטתו עד זמן הסמוך לגמר הכתבה וחוזרת בה כדי שתחזור הכתבה למקומה ואף היא חוזרת חלילה בהקנטתה אלא שמאחר שקנסוה בית דין בכך מה שנפחת נפחת הא מכל מקום אם נפלו לה נכסים ממקום אחר והוא הדין אם יש לה היום נכסי מלוג אינו פוחת בהם כלום ולקצת חכמי הדורות ראיתי שפירשו שאף בנכסי מלוג שיש לה היום פוחת לדעת תנא קמא ולא חלק על ר' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה לאחר המרד ואף הם מביאים אותה מתלמוד המערב ששאלו שם מהו מיפחות מן פרה פורנין דידה פירוש לתנא קמא נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאפילו תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה לא אמר ר' יוסי אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפילו פרה פורנין דידה פוחת כלומר לא הוצרך ר' יוסי לחלוק על תנא קמא אלא בירשה שנפלה לה אבל פרה פורנין אף תנא קמא מודה והם מפרשין פרה פורנין שבח האשה והוא הוא נכסי מלוג שלה שהן שבח שלה שאם הותירו לה וכמו שאמרו נ"ד א' פורני ליתמא ואני תמה אם הירשה דבר שאינו מצוי לאחר המרד אף המלוג שקודם המרד דבר שאינו מצוי שאף הוא מצד מתנה או ירשה הוא בא ולדבריהם אין מחלקת בין תנא קמא לר' יוסי אלא מן המלוג שבא לה לאחר המרד ולמה תלה את הטעם במה שאינו מצוי והלא אף המלוג שקודם המרד אינו מצוי אלא שעיקר הדברים כדעתנו שלדעת תנא קמא אף המלוג שקודם המרד אין פוחתין בו ושאלת תלמוד המערב לא היתה אלא בתוספת ומפני שלא הוזכר בפחיתתה אלא לשון כתבה והנדוניא אף היא בכלל כתבה כמו שאמרו מ"ח ב' היתה כתבתה בבית אביה על הדרך שביארנו בראש הפרק אבל בתוספת הוצרך לשאלה ואף בלשון פורנא כן ר"ל שהכתבה והנדוניא נקרא פורנא והתוספת פרא פורנא כלומר תוספת כתבה וכן אמרו בבראשית רבה הרבו עלי מאד מהר ומתן מהר פורנין מתן פרא פורנין ומהר הוא מה שמתנין ליתן בשעת הנדוניא ובכללה עקר הכתבה אחר שנתקנה לנו והוא שאמרו ס"ז א' אשה גובה פורנא מהם ומתן הוא המתן שאדם מוסיף ונותן לה על הנדוניא הן האב הן הבעל אבל בנכסי מלוג ודאי לדעת תנא קמא אינו פוחת והלכה כתנא קמא ור' יוסי חלק לומר שאף בנכסי מלוג פוחת ולא סוף דבר באותם שהיו לה בשעת המרד או שבאו לה קודם שכלתה הכתבה אלא אפילו נפלו לה אחר המרד או אף לאחר שכלתה הכתבה גובה מהם אף למפרע ר"ל אף כשכלתה הכתבה ואין לה נכסי מלוג הוא מחשב והולך דינר בכל יום שכל שתפול לה ירשה יהא גובה מהם אף למפרע ושמא תאמר והיאך משהא אותה אחר שכלתה כתבתה יש מפרשין שהוא סובר שאם חזרה ממרדה תהא כתבתה חוזרת למקומה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו אלא שיראה לדעתי שמכיון שהיא מורדת אין כאן חשש ביאה אחר שכלתה הכתבה שאפילו חזרה כל שלא רצתה ליבעל בהיתר כל שכן שלא תרצה ליבעל באיסור ועוד שחזקה שאינה נשמעת להתפייס לו עד שיקיים לה כתבתה ומכל מקום הלכה כתנא קמא וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתבתה שלשה דינרין בשבת שהוא חצי דינר בכל יום חוץ מן השבת ודין שלה משתנה מדין המורד בשני דברים אחד שפוחתין לו בכפל מה שמוסיפין לה לזה דינר ולזה חצי דינר ופירשו הטעם בגמרא מפני שאין צערה של אשה גדול כשל איש וכמו שאמרו זה יצרו מבפנים וזה יצרו מבחוץ והשני שבמורדת פוחתין לו אף כנגד יום השבת ובמורד אין מוסיפין לה כנגד יום השבת ופירשו בגמרא הטעם בזו מפני שהפחת אינו נראה כשכר אבל התוספת נראה כשכר והרי הוא כעין שכר שבת ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו' דהתם מדקאמר אי אפשי וכו' אין כאן תוחלת וכן אינו דומה למדיר שהמדיר מכיון שלא נתחרט בשבת אחת ודאי דעתו לקיים את נדרו אבל מורד דלצעורי לחוד הוא דקא מיכוין איפשר קרוב הוא שיחזור בו ואין כופין אותו ואף גדולי המחברים כתבו שאסור לאדם למנוע את אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלאו דעונתה לא יגרע ואם הוא מצד חולי או שתשש כחו עד שאין יכול בכך ימתין עד ששה חדשים כשיעור עונת הספן שהיא היתרה שבכל העונות ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתבה ור' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהוא רביע דינר בכל יום חוץ מן השבת ודינרין אלו הנזכרים במשנה זו הם של סלע מדינה שהם שמינית שבכסף צורי וצריך שתדע שתוספת זו שמוסיפין לה עליו בכל יום הוא מתחיל מיום שהיא באה לבית דין על כך ודנוהו בכך על הדרך שבמורדת מתחילין לפחות לו מאותו היום ואע"פ שבמדיר ממתינין לו שבת אחת לענין שיוציא מדיר שאלתו תלויה באחרים ועל ידי פתחים וראוי ליתן לו מתון שמא עדין לא נזדמנו לו אבל זה שמצערה לרצונו מוסיפין לה מיד ובתוספות חוככים לומר שלא להוסיף לה כל שבת ראשונה ואינו נראה שאלו כן לא היה בעל התלמוד נשמט שלא להזכירה:

זו היא שיטת המשנה למי שמפרש במורדת מורדת מתשמיש ומכל מקום בגמ' יש שיטה אחרת לפרש משנתנו במורדת ממלאכה והיינו סוברים לפרש בה ממלאכה ולא מתשמיש וכשהיא מורדת במלאכות שהוזכרו כבר נ"ט ב' שכבר ביארנו שאינה יכולה לומר בהן איני נזונת ואיני עושה פוחתין לה שבעה דינרין ופירשו הטעם בתלמוד המערב כנגד שבעה מלאכות שהיא משועבדת לו בהן כמו שהתבאר במשנה רביעית וצריך לפרש לשיטה זו שאף במרד של מלאכה אחת נקראת מורדת לפחות לה כל כך שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ומכל מקום נראה מתלמוד המערב שאם הכניסה לו ארבע שפחות אינה קרויה עוד מורדת ואע"פ שעם כל אלו מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכופה לעשות בצמר אינה נקראת מורדת באלו אלא באותם המלאכות השנויות שהם צרך גדול והוא שאמרו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים אינה חייבת כלום וכן במורד שלו וכמו שאמרו שם בסופא הגע עצמך שהתנה שאין לה עליו שאר כסות ועונה אינו חייב לה כלום ועונה מיהא בכדי נסבה שהרי אין תנאי מועיל בה אלא משום שאר כסות שהם כנגד מעשי ידיה נקראים אצלו מרד ממלאכה כמו שנבאר בסמוך נקטה לעונה בהדיהו ואסור לישן הוא אלא שאני חוכך לומר שאף עונה בדוקא הוזכרה שאע"פ שאין תנאי מועיל ליפטר ממנה מכל מקום מועיל הוא שלא לדון עליה במורד אלא שעובר בלאו דלא יגרע אם היא תובעתו בכך או שנכופהו להוציא ולא שתהא הבחירה בידה להוציא או להוסיף וקצת גאוני הראשונים כתבו שאף עונה הואיל ויש בה הנאת הגוף כדבר שבממון הוא וקיים ומתנה על מה שכתוב בתורה שבטל התנאי פירושו שיאמר הרי את מקדשת לי על מנת שכל שארצה לגרשך לא תהי צריכה גט ממני או על מנת שלא תהיי זקוקה ליבם אלא שאין הדברים נראין כלל ונשוב לדברינו והוא שכמו שפירשו במורדת מורדת ממלאכה כך הענין במורד מורד ממלאכה ואעפ"י שאינו משועבד לה לשום מלאכה פירשוה בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס כלומר שאינו נותן לה לא מזונות ולא מלבושים והוא קרוי בהם מורד ממלאכה על שם שהיא משועבדת לו כנגדם במעשי ידיה כלומר מורד בדברים שמלאכתה שלו כנגדם וכגון שאין היא מספקת למעשי ידיה ופירשו בתלמוד המערב הטעם בפחת שלשה דינרין כנגד שלשה חיובין שהוא משועבד לה בהן שאר כסות ועונה ואע"פ שעונה אינה בכלל מלאכה נחשבת עמהם לצירופה עמהם ואף מזה יש לחזק מה שכתבנו בעונה שיהא תנאי מועיל בה שלא לידון במורד ונשוב למשנתנו והוא שאע"פ שבידה לכופו להוציא מכל מקום הבחירה בידה ונמלכין בה אם רוצה לישב תחתיו בתוספת זו או אם רוצה לצאת מיד בכתבתה וקצת רבני צרפת כתבו פירשו מרד מלאכה שבאיני זן ואיני מפרנס כגון שאין לו במה לזונה ואומר שאינו טורח להשתכר בשביל מזונותיה ואף הוא משועבד לה בכך ולמדו מכאן שכל שאין לו נכסים הרי הוא משועבד לאשתו לשכור עצמו למלאכה כדי לזונה וודאי הדין דין אמת אלא שאין בו הכרח מכאן שהרי איפשר לפרש בו מה שפירשנו תחלה ונשוב לדברינו והוא שלפי הסוגיא אף המפרש משנתנו במורדת ממלאכה אף ממלאכה קאמר וכל שכן שבתשמיש קרויה מורדת ולדעת רב הונא שפירשה בתשמיש דוקא מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת וכן הלכה ואף הוא כשמורד ממלאכה ר"ל שאומר איני זן ואיני מפרנס אינו קרוי מורד שנוסיף בכתבתה אלא שמחזירין אותו לדינו לכופו להוציא וליתן כתבה ויש מפרשין דוקא ממלאכת הריוח שהיא יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אבל מלאכות של בית דין כגון טוחנת ואופה ומבשלת שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה כמו שכתבנו הרי היא מורדת והדברים נראין בכלם שאינה מורדת שאם ממלאכת הריוח לבד אין זו מורדת שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואם בשאר מלאכות אף זו אינה מורדת אלא שכופה אותה בהם על הדרך שביארנו ומכל מקום כל שאינה עושה אינה נזונת ואם כן סוף הדברים שמשנתנו במרד תשמיש היא שנויה ודינה בפחיתה על הדרך שביארנו ומכל מקום בגמרא פירשו על משנה זו שרבותינו חזרו ונמנו לשנות בה משנה אחרונה שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ופירשו בהכרזה זו שהיא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודיע לכל שפלניתא מורדת בבעלה עד שמתוך כך יהיו קרוביה או קרובותיו מיסרין אותה ומודיעין אותה קלות וחמורות ושולחים לה מבית דין שתי פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ר"ל לאחר שבת רביעית דרך התראה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת ר"ל עיקר ונדוניא ותוספת ואחר כך אם לא חזרה בה מפסידין לה את כל כתבתה מיד ואין נמלכין בה ר"ל להודיעה דברים אלו פנים בפנים וליתן לה עצה ההוגנת על כך שדיינו בהכרזה והאומר נמלכין בה היה סובר שלא להכריז אלא ליסרה פנים בפנים ומאחר שאנו פוסקים בהכרזה ובהתראה שני פעמים על יד שלוחי בית דין אין צריך עוד המלכה וגדולי המחברים פסקו בהכרזה והתראה על יד שלוחי בית דין והמלכה אחר כל זה ואין הדברים מחוורין לפי שטת הסוגיא אלא שבבריתא ראיתי מתרין בה ארבע וחמש שבתות ושמא ההכרזה קרויה התראה:

ונשוב לדברינו והוא שאם עמדה במרדה עד כאן והוא לא גירשה הואיל ואינה מואסתו מצד טבעה אלא שכעוסה עליו והיה לה לשוב לכמה פיוסין ולכמה התראות ולכמה תוכחות ראוי לקנסה הרבה ומתוך כך איבדה כתבתה כלה כאחד ולדעת קצת מוציאה לכשירצה שהרי אף הוא אסור לשהותה בלא כתבה והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב בית דין שאחריהם אמרו מתרין בה ארבע שבתות ושוברת כתבתה ויוצאה ומה שאמרו למטה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא הם מפרשין אותה על טענת מאיס עלאי שענינה מתבאר בסמוך ולא על מורדת וכן הענין בתפישת בלאות שבמורדת גמורה אינו תופסתם ולא נאמרה אלא במאיס עלי וגדולי המחברים מגלגלין דין משהינן לה תריסר ירחי שתא אף על המורדת ופוסקים שאף זו משהין שלא לגרשה עד שנים עשר חדש ושכל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות ושאם מתה בתוך שנים עשר חדש בעלה יורשה אף בנכסי מלוג וכן כתבו בה שאם תפסה בלאותיה הקיימים תפשה אבל אינו נותן לה מנכסי צאן ברזל הן מעיקר כתבה הן מנדוניא הן מתוספת ואף בלאות קיימין אם תפשם הבעל תפש וקרקעות מיהא אין בהן דין תפישה והולכת עמהם עם נכסי מלוג שלה והשהאה זו היא שמא תחזור ומכל מקום לכשתחזור כתבה מיהא הפסידה ויעשו דרך בקשה ופשרה לכתוב לה כתבה אחרת ונמצא לדעת זה שכל מה שנאמר בגמרא בכלתיה דרב זביד בענין תפשה בלאותיה קיימין אף במורדת נאמר וכדקאמר עלה כלתיה דרב זביד אימרדא ומכל מקום לדעתנו דין השהאה ותפישת בלאות לא נאמרה אלא על טענת מאיס עלאי וכן משיטתנו במה שכתבנו שהפסידה כתבתה כלה כאחד לסוף ארבע שבתות ומכל מקום גדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם דעתם בהפסד כתבה זו שאף היא דרך פחיתה היא ומה שאמרו שאפילו כתבתיך מאה מנה הפסדת פירושו שהולכת ונפסדת ואין בין רבותינו למשנתנו אלא שבמשנתנו מתחילין לפחות מיום המרד ולרבותינו אין מתחילין לפחות עד ארבע שבתות ולהקל על האשה באו ומפני שמא תחזור אלא שאף הם אומרים שאין בה השהאת שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה ומשהינן לה האמור בגמרא על טענת מאיס עלאי היא ולא על המורדת וכן יראה שאין לה בלאות כלל ובלאות שהוזכרו בגמרא שאם תפשה תפשה על טענת מאיס עלאי היא ואימרדא דקאמר בכלתיה דרב זביד פירושה במאיס עלאי שאף היא נכללת היא בלשון מורדת אע"פ שאינה שוה עמו בדין ואף משנתנו מסייעת בכך דקאמר עד היכן הוא פוחת עד כדי כתבתה ומדקאמר ר' יוסי לעולם הוא פוחת שאם תפול וכו' מכלל דתנא קמא בנכסי צאן ברזל מיהא מודה אף בבלאות קיימין וכלל הדברים לדעתנו שכל שהיא בפחיתה אין בה השהאה שנים עשר חדש אלא עד שתכלה כתבתה אם אינו רוצה לגרשה בכתבה וכן אין לה בלאות אבל כל שמפסדת כתבתה כאחד בענינים אלו משהין אותה שנים עשר חדש ואם תפשה בלאות קיימין תפשה ובזו נחלקו עם שיטתנו שלדעתנו כל שהיא מורדת בלא טענת מיאוס אין בה השהאת שנים עשר חדש ולא תפישת בלאות כריהטא דשמעתא וזהו דין מורדת כל אחד לפי שיטתו אלא שאנו מכריעין כדעת ראשון להפסיד כתבתה אחר ארבע שבתות לדעת רבותינו ממה שאמרו בתלמוד המערב שוברת כתבתה ויוצאה כמו שכתבנו: