מאירי על כתובות קטז

המשנה השלישית והכונה במה שנתגלגל בה לבאר עם החלק השני והוא שאמר המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין אמר הר"ם ומהעקר הנעשה על זה אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולזה הלכה כר' יוחנן הסנדלר:

אמר המאירי צריך שתדע שהמזונות שאדם חייב לזון את אשתו ומעשי ידיה נתקן אחד מהם כנגד חברו ולדעת האומר ששניהם מדברי סופרים נחלקו בהם אם המזונות עקר ומעשי ידיה נתקנו תחתיהם אם מעשי ידיה עקר והמזונות נתקנו תחתיהם ואף לשיטה זו נפסקה הלכה שהמזונות עקר ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהמזונות אנו סוברים בהם שהם מן התורה וכמו שדרשו בפרק נערה שנתפתתה שארה אלו מזונות ומאחר שהם מן התורה אין צריך לומר שהם עיקר ומעשי ידיה תקנו לו סופרים תחתיהם משום איבה שלא תהא נזונת משלו ועושה לעצמה הא מכל מקום כל שאינה רוצה ליזון ממנו מעשי ידיה שלה ומתוך כך יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אע"פ שמרוחת בכך אבל בעל אינו יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך אלא אם כן היא מספקת בכך וחכמי התנאים שבמשנה זו כלם סוברים לדעת זה ואחר שתדע הקדמה זו צריך אתה לאחרת והוא שתדע שחכמי התנאים שבמשנה זו נחלקו אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם לאו והוא הדין למקדיש ומשנה זו סובבת על שני דברים אלו והוא שאמר המקדיש מעשי ידי אשתו ר"ל מה שהיא עתידה לעשות כגון שיאמר הריני מקדיש מעתה כל מה שאשתי מרווחת במעשי ידיה עושה ואוכלת והוא לדעת ר' מאיר שסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך שם ההקדש חל על מעשי ידיה ונמצא הבעל מפסיד ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא האשה עושה ואוכלת ר"ל שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלא לעצמי ומתוך כך אין הקדש חל במעשי ידיה בכדי מה שהיא צריכה בהם למזונותיה ועושה ואוכלת ואלו היו מעשי ידיה עקר לא היינו יכולים לומר כן שהרי את שלו הוא מקדיש ומזונותיה חוב הן עליו ומצד אחר ולא היה חיוב מזונותיה מפקיע את ההקדש כל שהיה הוא רוצה לזונה שאם לא היה רוצה לזונה ודאי אף לכשתאמר מעשי ידיה עקר אין הקדש חל בהם ונזונת ממעשי ידיה שאין אומרין לאשה עשי עמי ואיני זנך כמו שיתבאר בגמרא אבל כל שהיה הוא רוצה לזונה היה שם הקדש חל על מעשי ידיה הא מכיון שהמזונות עיקר אף כשהיה הוא רוצה לזונה היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ונמצא שאין מעשי ידיה שלו ומכל מקום דוקא כשהיא אומרת כן ר"ל איני נזונת ואיני עושה הא כל שאינה אומרת כן אין אומרין מתוך שהיא יכולה לומר כן נעשית כאומרת והמותר ר"ל מה שהיא מרוחת במעשי ידיה יותר על השיעור הקצוב לה והוא שיתבאר במשנה אחרונה ששיעורה בכל שבוע ושבוע במלאכת המטוה ביהודה משקל חמש סלעים שתי שטויתו דקה ויש טורח בטויתו שהם עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב שטויתו גסה ביהודה שהם עשרים בגליל ושיעור זה הוא בכדי שיעור מזונותיה ומה שעושה יותר משיעור זה נקרא מותר ואותו מותר ודאי שלו ור' מאיר אומר הקדש הן שהוקדש בכלל כל מעשי ידיה הן שהקדיש המותר בפרט ופירשו בגמרא לדעת ר' מאיר קידוש לאחר מיתה אבל לא בחייה שמכל מקום אע"פ שהיא עודפת עכשו שמא בשבוע האחרת מחסרת וצריך שיהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה ומעתה אין הקדש חל על המותר עד שתמות הא לאחר מיתה מיהא קדיש ואע"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר בזו מיהא מותר עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ולא נותנת מותר והילכך המותר קדוש והוא חייב ליתן לה מעה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום מגדולי הראשונים כתבו שאף במותר יכולה לומר כן ואף בשאלתות נכתבה כן בפרשת משפטים ואם כן במשנתנו היה לו ליתן עצה להפקיע הקדש מן המותר גם כן אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וגאוני ספרד כתבו בו הטעם מפני שהמותר ויתור הוא וכן מעה כסף ויתור הוא ואינו דומה למעשי ידיה שמעשה ידיה הוא דבר שהוא יכול לכופה שיעשה לה שיעור מעשי ידיה הואיל ונזונת ממנו וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה פקע שיעבודו של בעל אבל המותר אינו דבר שיהא הוא יכול לכופה אלא כשנשאר לה מותר יהא של בעל ואם לאו לאו ואין זכייה לבעל עד שיהא המותר בעין ואין כאן מקום לומר איני נוטלת מעה ואיני עושה עד שיהא בידי מותר שהרי אין אדם יכול לכופה עליו אלא שתכף שעשאו זכה בו הבעל ומתוך כך הוא קדוש ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין פירוש ר' יוחנן הסנדלר אכולה מתניתין פליג מפני שהוא סובר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והילכך בעיקר מעשי ידיה אינה צריכה לומר איני נזונת ואיני עושה עד שתהא עושה ואוכלת שאף כשיעלה לה בעל מזונות אין שם הקדש חל עליו והמותר אף לאחר מיתה אינו קדוש והלכה כר' יוחנן הסנדלר והילכך אין הקדש חל לא על מעשי ידיה הקצובים לה ולא על המותר ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף וכן אם הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום עד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שאמרנו שיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה פירושו שהיא יכולה לומר איני נוטלת מזונות ולא מעה ואיני עושה כלום לעצמך לא מותר ולא עיקר מעשה וכתבו בה גדולי הדור שמיד שאמרה כן נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לחזור וכן כתבו שאף הפרנסה לענין זה בכלל מזונות וכל שאמרה כן אינו חייב בכסותה שהרי כל שהגיע זמן שחייב להעלות לה מזונות אף בכסות הוא חייב שהכסות בכלל המזונות הוא:

יכול אדם לומר לעבד כנעני שלו עשה עמי ואיני זנך אלא התפרנס מן הצדקה או חזר על הפתחים אבל עבד עברי לא סוף שאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא שחייב להשוותו במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך כמו שביארנו בראשון של קדושין:

אע"פ שהמקדיש מעשי ידי אשתו אין שם הקדש חל עליהם מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום כל שאמר יקדשו ידים לעושיהן כל מעשי ידיה קדש שהידים משועבדות לו והרי הידים בעולם ואין זה אלא כאומר אילן זה קדש שהיוצא ממנו קדש ומכל מקום צריך שבשעת ההקדש יהא הוא מעלה לה מזונות ואם אינו מעלה עושה ואוכלת ויש פוסקים אף בזו שאם היא אומרת בשעת ההקדש איני נזונת ואיני עושה לצרכך הרי היא עושה ואוכלת:

הערכין קצובים בתורה מבן חדש ולמעלה במדרגות הכתובות בתורה עד בן חמש ועד בן עשרים ועד ששים ומששים ולמעלה עד יום מותו ופחות מבן חדש אין לו ערך וכל שאמר על פחות מבן חדש ערכו עלי הרי הוא כמי שאמר ערך כלי זה עלי ולא אמר כלום ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וישלם מיהא את דמיו אלא לא אמר כלום:

האומר לאשה הרי את מקדשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי או לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך אינה מקדשת שהרי אין אדם קונה דבר שלא בא לעולם לאחר שיחלוץ ליך יבמיך קדושיה ספק שמא אחר שאין בה אלא לאו קדושין תופסין בה והואיל ואף חלין בה קדושין מקדשת או שמא אין קדושין תופסין בה (או שמא) מדכתיב בה לא תהיה אשת המת ונדרש לא תהא בה הויה ומתוך כך קדושיה ספק ומה שצריך בביאורה של שמועה זו כבר ביארנוהו בשלישי של קדושין במשנה הששית: