מאירי על כתובות קיג

הואיל ופסקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתה בעילת זנות למדנו שכל שאיבדה כתבתה אסור לשהותה אפילו שעה אחת עד שיכתוב לה ואע"פ שכתבת מאתים תנאי בית דין הוא דוקא בשלא כתב כלל או במקום שאין כותבין אבל כל שכתב אלא שפיחת לה או שכתב לה שלימה ונאבדה בעילתו בעילת זנות שהלכה כר' מאיר בגזירותיו ר"ל בכל מקום שהוא בא עליו מטענת גזירה כגון בכתבה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומכל מקום אם לא כתב לה כתבה אחרת כל שנתברר שנאבדה גובה:

כתבה זו והיא הנקראת כתבה דמירכסא יש מפרשין שאין כותבין אותה אלא מזמן שני כשטר חוב דעלמא שלא לטרוף לקוחות שלא כדין ויש כותבין מזמן ראשון הואיל והכל יודעים שהיא אשתו ושהיא נשואה לו מאותו זמן שהכתבה אינה דומה לשטר חוב שיש בו חשש פירעון ואין הדברים נראין שאף זו יש בה חשש התפשת צררי או שמא גירשה וחזר ולקחה ורוצה לכתוב לה מזמן ראשון וראיה לדבר בראשון של מציעא שהמוצא שטר כתבה אע"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא הוא עושה עמה:

נוסח כתבה דמירכסא שהזכרנו פעמים נעשית על ידי עדים ופעמים על ידי בית דין והוא שכל שהענין מתברר על פי עדים שראו הכתבה והיאך נאבדה איפשר לעשותה על פי בית דין וכל שאין הדבר מבורר אלא שהוא אומר כך נעשית על ידי עדים וכשנעשית על ידי בית דין כך הוא ראוי לכתבו אנו בית דין חתומי מטה כד הוינא כחדא במותב תלתא הוזקקנו על ענין כתבת מרת פלוניתא אשת ר' פלוני מחמת שבא ר' פלוני בעלה בפנינו ואמר לנו רבותי הרי שמקודם זמן זה כמה שנים נשאתי פלוניתא בת ר' פלוני בקדושין וכתבה כראוי וכתקון חכמים וקבלתי עלי באותו זמן עיקר כתבתה למיהב לה מוהרה אתיר וקיים עלי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו לה או כסף זוזי מאה אם היתה אלמנה ומזונהא וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא וכן שעבדתי כל נכסי בנדוניא שהביאה לי מבית אביה שקבלתי עלי בכך וכן שהוספתי לה משלי כך וכך אם יש שם תוספת מבורר ועכשו אירעה סיבה פלונית ואבד שטר כתבה זה ולא נודע היכן הוא ומתוך שאמרו חכמים אסור לאדם לשהות את אשתו בלא כתבה אפילו שעה אחת צביתי ברעות נפשאי לחזור ולכתוב לה כתבתה הן עקר כתבתה הן נדוניתה הן תוספת והריני משעבד לה מעכשו לעיקר כתבה ולנדוניא ולתוספת כל נכסי שיש לי תחת השמים מקרקעי ומטלטלי שקניתי ושאקנה כמו שהיו משועבדים בכתבתה הראשונה וקבילית עלאי מזונהה וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא ככל דיני כתבה הראשונה ובכל שעבודיה ותנאיה שתגבה כל אותה כתבה ונדוניא ותוספת הנזכרים במשקל שלם בלי פחת ובלי שום שבועה בעולם קלה וחמורה וכו' וכך אמר לנא ר' פלוני בעלה הנזכר אחריות וחמר וכו' עד דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנו מיניה קדמנא סהדי דאינון פלני ופלני לפלניתא אינתתיה על מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואנו בית דין אחר שנתברר לנו שאבדה כתבה הראשונה על פי עדים כשירים שחקרנו ובדקנו בעדותם כראוי וכתקון חכמים הוזקקנו לעדותם והעמדנוה על כח כתבה זו השניה ומה שהיה בפנינו בזמן פלוני כתבנו וחתמנו ונתנו ביד פלוניתא הנזכרת להיות בידה לראיה ולזכות ואם לא נעשית הכתבה על פי עדים כגון שלא נתברר הדבר אלא על פיו משנין את הנוסח וכותבין יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו ר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור ותנו לה למרת פלוניתא אשתי להיות בידה לראיה ולזכות מחמת שקודם זה כמה שנים נשאתי וכו' כמו שכתוב למעלה ועכשו נאבדה וכו' ומתוך שאמרו חכמים וכו' והריני משעבד לה מעתה וכו' וכך אמר לנו ר' פלוני וכו' אחריות וחומר וכו' ולא כטופסי דשטרי וקנינא מפלני הנזכר לפלניתא הנזכרת אנתתיה דא על כל מאי דכתוב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ומה שהיה בפנינו וכו' לראיה ולזכות:

ממה שכתבנו למדת שכל שכתב לה כתבה והופקעה הן מחמת שאבדה הן מחמת שפחתה ממאתים ומנה הן מחמת שמחלה לבעלה הן מחמת שמכרתה לבעלה כל שלא נשאר לה אצלו כתבת מנה מאתים בעילתו בעילת זנות ומכל מקום אם מכרה לאחרים מותר שהרי אם הוא מגרשה הלה זוכה בכתבתה ואם לותה מבעלה שיעור כתבתה כתבו גאוני הראשונים שמותר לקיימה שמכל מקום שיעבוד הכתבה במקומו עומד:

זו שכתבנו שכל שאין לה כתבה או שפחתה ממנה מאתים בעילתו בעילת זנות ושאין תנאי מועיל בכך אין חלוק בה בין שהתנה עמה בתחלת חפה ר"ל בשעה שהוא כונסה בין שהתנה בסוף חפה והוא זמן תחלת ביאה בין שהתנה בסוף ביאה ר"ל אחר שבא עליה ומעתה סוגיא זו ר"ל מחלקת בתחלה אין לנו צורך בה לענין פסק:

ולענין ביאור מיהא יש מפרשים אותה במחלקת ר' מאיר ור' יהודה שבמשנתנו ואי אפשר שאם כן היאך אמר רבין אבל בתחלה דברי הכל מוחלת והלא ר' מאיר סובר כתבה דאוריתא וכן סובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו התנה בשעת קידושין כמו שמבואר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומתוך כך עיקר הדברים לפרשה בר' יוסי ור' יהודה ושיטת הדברים היא ששלשה זמנים הם הראשון תחלת חפה והשני סוף חפה שהוא תחלת ביאה והשלישי סוף ביאה והרי שזמן ראשון נקרא תחלה על כל פנים והשלישי נקרא סוף על כל פנים אבל השני שהוא אמצעי אתה קורהו פעמים תחלה כשתעריכהו אצל השלישי ואתה קורהו סוף כשבאת להעריכו אצל הראשון ואמר על זה מחלקת בתחלה ר"ל תחלת ביאה שהיא סוף חפה והוא הדין לתחלת חפה אבל בסוף ר"ל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ר"ל בדרך תנאי אלא אם כן בהתקבלתי ר' יוחנן אומר בזו ובזו מחלקת פירוש בתחלת חפה ובסוף חפה שהיא תחלת ביאה הא סוף ביאה הכל מודים בה ונמצא שר' יוחנן ור' יהושע שיטה אחת היא ולדעת רבין מחלקת בסוף ר"ל סוף חפה שהוא תחלת ביאה והוא הדין בסוף ביאה אבל בתחלה ר"ל תחלת חפה דברי הכל מוחלת אף בדרך תנאי ר' יוחנן אמר בזו ובזו מחלקת ר"ל בין בסוף חפה בין בסוף ביאה כר' יהושע ולמדת משניהם דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי הא רב דימי ורבין מיהא פליגי אליביהו ויש כאן נסחאות אחרות וכלן עולות לענין אחד והדר נסיב תלמודא דאי לאו דר' אבהו אסהיד עלה דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי ועל כרחיך רב דימי ורבין פליגי אליביהו טפי הוה ניחא לן למימר דר' יוחנן ור' יהושע פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דאי ר' יוחנן ור' יהושע פליגי איכא למימר דפליגי בסברא דנפשיהו וכי פליגי תרי אמוראי בשיטתיה דחד אמורא דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר על כרחיך חד מינייהו משקר ופשוטה היא אלא שבעלי חדושין מתחבטין בה ללא צורך:

המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמנן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה כל תרומה ר' עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה אמר הר"ם פי' דין זאת ההלכה לפי מה שאספר לך וזה שהאיש כאשר קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים דרך משל עוד בקש אחר זה לבא אליה נותנין לה משעת תביעה י"ב חדש ואלמנה ל' יום וכן אם היא בקשה אותו ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה אחר הבגר נותנין י"ב חדש מיום הבגר וכאשר עמדו י"ב חדש אחר הבגרות ואז נתקדשה ותבעה אחר זמן מהקדושין נותנין לה ל' יום כאלמנה ולאשה שתאמר לבעלה לא אקח כל מזוני תרומה לפי שאני אצטרך זרוז לאכלה בטהרה ולזה נותנין לה חולין מחצה ומחצה תרומה כר' עקיבה ובזה חלק ר' עקיבה ור' טרפון ר"ל אחר הנשואין בין שהיתה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל המאורסת לכהן הנה כבר ביארנו בפרק אשר לפני זה שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

אמר המאירי פירוש משנה זו בשקדש את האשה סתם ולא התנה קביעות זמן לנשואין ומתוך כך היא סבורה שיארך הזמן ואינה חוששת לפרנס את עצמה בתכשיטין ומלבושים הראוים לה ומתוך כך כל שהבעל תובעה לנשואין אפילו שהה כמה שנים נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה להכין לעצמה מלבושים ותכשיטים הראויים לה ואין דנין אותה בתוך זמן זה כמורדת הא מכאן ואילך דנין אותה כמורדת אם כתב לה כתבה כמו שאמרו בדין מורדת אחת ארוסה ואחת נשואה וכו' ודבר זה בנערה אבל קטנה או בוגרת יש בהם דין אחר כמו שיתבאר בגמרא וכשם שנותנים לאשה ר"ל שנים עשר חדש כך נותנין לארוס כל שהיא תובעתו והוא אינו מזמן נותנין לו מיום התביעה כשיעור שנותנין לה ר"ל שנים עשר חדש בתקון בית וכלי דירה ובגדים הצריכים לו ובתוך זמן זה אין דנין אותו במורד הא משם ואילך דנין אותו במורד ולאלמנה ר"ל אע"פ שהיא נערה הואיל ומכל מקום אלמנה מן הנשואין היא אינה צריכה להתקשט כל כך ודייה בשלשים יום מיום התביעה אפילו היה הוא בחור שזמן האיש תלוי בזמן האשה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד אלא שבתלמוד המערב נראה שבחור ואלמנה אם הוא תובעה נותנין לה שלשים יום ואם היא תובעתו נותנין לו שנים עשר חדש ואלמון בבתולה נותנין לה שנים עשר חדש ולו שלשים יום ולשונם בזה עשתה שנים עשר חדש לפני הראשון ואחר כך בא השני אמרין לה לא כבר המתנתו יכלה מימר חיבתו עלי יותר מן הראשון אלמון לבתולה הוא בעי מיסב ר"ל לסוף שלשים יכלה היא מימר חיבתו עלי יותר מן הבחור כלומר ושנים עשר חדש אני רוצה בחור באלמנה והיא בעיא מיסב יכול הוא מימר חיבתה עלי יותר מן הבחורה הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכבר פירשנו בפרק ראשון דוקא בשהעכבה מצדו ובפשיעתו ואוכלות בתרומה ר"ל אם נתארסה לכהן הא קודם שהגיע זמן אע"פ שנתארסה ונעשית קנין כספו אינה אוכלת בתרומה ואע"פ שדבר תורה אוכלת חכמים גזרו בה והוזכרו בה בגמרא שני טעמים אחד שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה ויש גורסין בבית אביה ממה שהארוס משדר לה והשני משום סמפון ר"ל שלא ימצא בה מום ונמצא קדושי טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ומכל מקום משהגיע זמנה לינשא והוא אינו רוצה לכנוס הואיל והוא מתחייב במזונותיה אוכלת שאין כאן חשש שתי סבות אלו להשקאת אחיה ואחותה אין חוששין שמאחר שנתבעה לינשא והגיע זמן פרנסתה אביה נמי דוכתא מייחד לה הואיל והארוס נותן לה מזונות ומשום סמפון ליכא שמאחר שהגיע הזמן כבר נבדקה על פי קרובתו ובדיקת חוץ ר"ל קודם כניסתם לחפה ועל ידי קרובות שמה בדיקה ר' טרפון אומר נותן לה הכל תרומה כלומר מאחר שביארנו שכל שהגיע זמן אוכלת בתרומה אם רצה הארוס ליתן כל מזונותיה בתרומה רשאי אע"פ שטרחותיה מרבה בשמירת טהרה ושבימי נדתה צריכה לטרוח ולמכור בזול לקנות חלין ר' עקיבא אומר מחצה חלין שתאכל מהם בימי נדתה ומחצה תרומה ופירשו בגמרא שמחלקת זו בארוסה הואיל ואין חיוב מזונותיה עליו גדור כל כך אבל בנשואה כגון משרה אשתו על ידי שליש דברי הכל מחצה חלין שאין ראוי לה לטרוח ולמכור שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה וכן מחלקת מבת כהן לכהן שמלמדת בטהרת תרומה אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חלין ומחצה תרומה היבם ר"ל שאשת אחיו זקוקה לו אינה אוכלת בתרומה אע"פ שכבר נשאת לאחיו ואכלה בימי אחיו של זה ושהיא זקוקה לו אין זיקתו מאכילתה עד שיכנוס שאין זה קנין כספו שלו אלא קנין כספו של אחיו ומאחר שכן כל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה בתרומה מצד שהגיע הזמן וכל שכן אם לא הגיע הזמן ברשות אחיו והוא שאמר עשתה ששה חדשים ר"ל של זמן התביעה בפני הבעל ר"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת הזמן ואפילו כלן בפני הבעל ר"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר"ל שמת הארוס קודם תביעה ואין צריך לגרוס כלם חסר יום אחד בפני יבם שאפילו כלם בפני יבם אינה אוכלת אע"פ שתבעה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו ואף בזו שאלו בגמרא מה הוצרכה שאם כלם בפני הבעל אמרת לא כל שכן כלם בפני יבם ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ואע"פ שהיה ראוי ללמד יותר בשנשאת לראשון ואכלה סמוך הוא על מה שאמרו ביבמות העובר והיבם פוסל ואינו מאכיל ופירשנו שם לענין פסק שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין היבם מאכילה עד שיכנוס ויבעול ביאה גמורה במתכוין וברצון ומן הנשואין עד שיכנוס ויערה בה אפילו באונס או בשגגה שמאחר שאכלה כבר בחיי אחיו אוכלת עכשו בביאה זו וזה שלא הוזכרה כאן איידי דאיירי במילה דתביעה תני לה בזמן דתביעה ואחרוני הרבנים גורסין כאן אפילו כלם [בפני] הבעל חסר יום אחד ומפרשים שאם היו כלם בפני הבעל לגמרי הואיל והתחילה לאכול בפני הבעל אוכלת וכל שכן בנשאת שהרי מן התורה אוכלת על כל פנים שאשה הקנו לו מן השמים אלא מדברי סופרים הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל וכמו שאמרו היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין אלמא יבם דומיא דאירוסין מה אירוסין פוסלין דוקא מדברי סופרים אף היבם כן ולא אסרוה לפני משנה ראשונה אלא שלא התחיל לאכל מחמתו הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת בזיקתה ואף בתלמוד המערב כתבוה כן בהדיא אלא שלענין פסק אין לנו:

זו משנה ראשונה כלומר כל מה שביארנו בתרומה שארוסה אוכלת משהגיע זמן הוא דעת משנה ראשונה אבל בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה אפילו הגיע זמן ופירשוה בגמרא משום סמפון שאע"פ שכבר נבדקה והיו סוברים תחלה שבדיקת חוץ שעל ידי קרובות שמה בדיקה חזרו לומר שבדיקת חוץ אינה בדיקה ויש לחוש לסמפון אע"פ שאין בה חשש השקאה לאחיה ולאחותה וכן הלכה מעתה אם קבל עליו הבעל מומין שאין כאן עוד חשש סמפון אוכלת משהגיע זמן הא לא הגיע זמן אסורה מחשש השקאה ונמצאת למד ששתיהן אוסרות בה וכל שיש לחוש לאחת מהם אע"פ שאין לחוש לחברתה אסורה מעתה כל שלא הגיע זמן אפילו קבל עליו מומין אסורה מחשש השקאה הגיע זמן שאין שם חשש השקאה אסורה משום סמפון אלא אם כן קבל הבעל מומין הא כל שהגיע זמן וקבל מומין אוכלת וכן כל שמסרה האב לשלוחי הבעל או הלך לו עמה וקבל מומין ויש פוסקים שלא משום [הכי] נאסרה כלל אלא מחשש השקאה ואף בהגיע זמן יש חשש השקאה ומה שאמרו כאן דוכתא מייחד לה דחייה בעלמא היא וקבלת מומין לא מעלה ולא מוריד שאין חוששין לסמפון אלא להשקאה ומעתה כל שמסר או הלך אוכלת ודוקא בהגיע זמן ואף אנו פסקנוה כן במסכת קדושין ונמצאת למד ממשנה זו זמן הנשואין למי שלא התנה בהם קביעות זמן לבתולה ולאלמנה ושבהגעת זמן אוכלות משלו ואין אוכלות תרומה עד שיכנסו לחפה או שיגיע זמן וימסור לשלוחי הבעל לדעתנו או שימסור ויקבל עליו מומין לשטה האחרת וכן יראה ללמוד ממשנתנו שכל שנתארסה ותבעה הארוס ועשתה מקצת זמן הפרנסה בפנינו ומת ונשארה זקוקה לאחיו שאין נותנין אלא מה שנשאר מזמן הפרנסה ובלבד שיהא בו ריוח שלשה חדשים ויראה דוקא משתבעה היבם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: