מאירי על הוריות ה

בהמת קדשים שנשחטה בלילה או שנשפך דמה או שיצא דמה חוץ לעזרה אפילו עלתה לראש המזבח ליקרב תרד שנאמר היא העולה מה עולה שהיא ראויה לאישים אף כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד הא כל שאינו ראוי לאישים אם עלה ירד ויש לך פסולים אחרים שאם עלו מ"מ לא ירדו ויצא לנו כן ממה שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש כגון קדשים שלנו או שנפסלו במחשבת זמן או מקום או שקבלו וזרקו טמאים את דמו או שנשחטו בדרום והרבה כיוצא באלו שכל שפסולן בקדש הקדש מקבלן כמו שיתבאר במקומו:

קרבן זה הבא בשגגת מעשה שעל ידי הוראת בית דין לא משל בית דין הוא בא אלא משל צבור שנאמר ועשו כל העדה וכו' ובשגגת ע"ז והקריב הקהל וכבר ביארנו שמכל שבט ושבט היו מביאים לשגגת ע"ז כדינה ולשגגת שאר עבירות כדינה כמו שהקדמנו במשנה:

סנהדרין עצמם שעשו על פי הוראתם חייבין בקרבן עצמם כשאר יחידים ולא עוד אפילו טעו מעוט הקהל אחריהם אינם מצטרפים עמהם להשלים לרוב עד שישגו רוב הקהל בזולת הבית דין:

בית דין של אחד מן השבטים שהורה וטעה אותו השבט על פיו דנין אותם בקרבנות יחידים ואין דנין פר העלם אלא ברוב צבור ובהוראת בית דין הגדול של שבעים ואחד כמו שיתבאר אבל כל שחטאו רוב קהל אע"פ שאינן רוב שבטים או רוב שבטים אע"פ שאינם רוב קהל הרי הם בדין קרבן צבור ומנשה ואפרים יתבאר למטה שהם שבט אחד לענין זה:

עשו רוב יושבי ארץ ישראל על פיהם אפילו לא היה אלא שבט אחד ושיש רוב צבור בחוצה לארץ הרי הן בדין קרבן צבור שאין יושבי חוצה לארץ בכלל קהל שנאמר ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים מכדי כתוב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים למה לי הני הוא דאקרי קהל אידך לא:

עשו רוב קהל על פי הוראתם ובשעת ידיעה מתו מהם עד שנעשו מעוט קהל הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן צבור וכן אם היו מועטין בשעת מעשה ונתרבו בשעת ידיעה כגון שמתו מן האחרים עד שנעשו עכשו אלו מרובין הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן יחיד וכן כהן משיח ונשיא שחטאו עד שלא נתמנו ובשעת ידיעה נתמנו הולכין אחר מעשה ודינם בקרבן הדיוט כמו שיתבאר:

הורו בית דין שחלב הקיבה מותר ועשו מיעוט קהל על פיהם ונודע להם שחטאו וחזרו ושכחו והורו כהוראה ראשונה ועשו מעוט אחר על פיהם עד שנעשו עכשו רוב הרי אלו מצטרפין אע"פ שיש ידיעה מחלקת בנתים ולא סוף דבר בזה שהחלב אחד אלא אף אם הראשונה בחלב שעל הקיבה והשניה בחלב שעל הדקין ואע"פ שמכח שני מקראות הם באים שחלב הקיבה יוצא ממקרא האמור החלב המכסה את הקרב מפני שהוא קרב בכלל חלב שעל הקרב וחלב הדקין יוצא ממקרא האמור ואת כל חלב והוא שיעור אמה משהתחילו הדקין לצאת מן הקיבה ולא עוד אלא אף הראשונה בחלב והשניה בדם הואיל ואסורן וקרבנן שוה:

היתה הראשונה בחלב והשניה באיסור ע"ז יראה שהדבר ספק וגדולי המחברים כתבו שאף בזו מצטרפים ונראה טעם שלהם שאין גורסין כאן תיקו אלא שמשיבין שאלה זו עם שאלה שאחריה באם תמצא לומר כלומר אם תמצא לומר אידי ואידי כרת הוא הורו בית דין ומתו וכו' וכבר ידעת כל שבאם תמצא לומר הלכה היא ברוב מקומות ויש לך לדון מ"מ שאם הורו שתי הוראות ביחד אחת בחלב ואחת בע"ז וטעו מיעוט אחד בחלב ומיעוט אחד בע"ז שמצטרפין ודינם בקרבן ציבור ומ"מ צריך אתה לשאול בכל שאתה אומר לצרף הוראת חלב עם הוראת ע"ז איזה קרבן הם מביאין אחר שאין קרבנם שוה שהרי חלב בפר לכל שבט וע"ז בפר ושעיר לכל שבט ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה בין המפרשים יש אומרים שדנים אותם כאלו כלם חטאו בחלב וכלם בע"ז ומביאים פר על החלב ושעיר על הע"ז וגדולי המפרשים פי' שהם מצטרפין להוציא את כלם מדין קרבן הדיוט ופוטרין אותם לגמרי ואין הדברים נראין כלל ויראה לי עיקר הדבר שהם מצטרפין לקרבן חלב שהרי הוא גם כן בע"ז כענין האמור בדיני ממונות יש בכלל מאתים מנה ומביאין פר לכל שבט שהרי בע"ז גם כן דינו בפר ואין מביאין שעיר שהרי לא חטאו רובם להיותם בני שעיר:

דברים אלו דוקא בששתי ההוראות על פי בית דין אחד אבל אם הורו בית דין הוראה ראשונה ועשו מיעוט קהל על פיהם ונודע להם שחטאו ומתו ועמד בית דין אחר וחזרו והורו אותה הוראה או אחרת ועשה מיעוט אחר יראה שאין מצטרפין ואפילו היתה ההוראה בדבר אחד ויש לדון שהדבר בספק:

גדולי המפרשים שואלין בשמועה זו בדבר אחד מיהא כשהורו בראשונה וחזרו ואסרו היאך שומעין להם בהוראה שניה כשחוזרים ומתירים והלא אמרו ביבמות פרק האשה רבה צ"ב א' אלו הורו בית דין בחלב להתרא והדר חזו ביה טעמא לאיסורא אי הדר חזו טעמא להתרא מי משגחינן בהו ותרצו שלא נאמר שם שלא להשגיח בהם אלא באותה חתכה עצמה מכיון שאסרוה הוחזקה באיסור ואין יכולים להתירה אף הם בעצמם ונשענים על סברא זו עד שבחכם שאסר שאמרו שאין חברו רשאי להתיר פרשוה מטעם זה ר"ל שמאחר שהורבץ שם איסור עליה אין לה עוד התר אחר שנפל שם איסורו על ידי בעל הוראה ואפילו על ידי האוסר ואפילו בדיעבד אבל בחלב של בהמה אחרת כיוצא באותה חתכה סומכין עליהם וכמו שהתבאר בסוגיא זו וכן בחכם שאסר יכול אף הוא בעצמו להתיר כיוצא בה ואפילו חברו ומעתה נמצא ספק אחד בשתי בהמות ואסר חכם אחד את האחת רשאי חכם אחר להתיר את האחרת לכתחלה או הוא בעצמו ואין מרביצין עליה שם ענין חכם שאסר שמאחר שלא נאמר אלא מצד שהורבץ עליה שם איסור דיינו לאסור מה שהורבץ עליו האיסור לבד ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו שכל שנאסרה על ידי חכם אין מתירין כיוצא בה לשעתו שלא נאמר מטעם הרבצת שם איסור אלא מכבודו של ראשון שלא יתברר טעותו וכל שמתירין אותו איסור בעצמו אף בחתכה אחרת אין כאן כבוד כלל ומ"מ אחר שאינה אלא משום כבוד אם רצה הוא בעצמו להתיר אף אותה חתיכה בעצמה או כיוצא בה שאסר רשאי או אפילו אחר במחילת כבודו ובדיעבד מותר בכלם וכן יראה לי והוא שאמרו בסוגיא זו ששומעין להם וזו שביבמות שמשמעה שאין שומעין להם אף הם תרצוה שזה שאין משגיחין בהם פירושו כשחוזרין ומתירין מאותו טעם בעצמו שהתירו תחלה ומכיון שאחר היתר ראשון חזרו ואסרו כבר סתרו התר ראשון ואין משגיחין עוד עליו אבל כל שסתרו טעם האיסור או שחזרו והתירו מטעם אחר סומכין עליהם והוא ענין סוגיא זו ואין זה דומה לחכם שאסר שלא אמרו אלא בחברו ומשום כבודו או שלא לעשות תורה כשתי תורות אבל הוא עצמו יכול להתיר כמו שביארנו אם חוזר מטעם האיסור ורואה טעם להתר או שמא לא אמרו שם שלא לסמוך על מה שחוזרין ומתירין אלא בשסמכו איסורם בטעם ברור אבל זו שבכאן אינו אלא שהחזיקו עצמם בטועים ולא אמרו בו טעם ומתוך כך כשחוזרין ומתירין סומכין עליהם: