מאירי על גיטין צח

כבר ידעת בכתבת אשה שעיקר תקנתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ושמא תאמר במורדת מיהא היה להם לתקן לו איזה ממון ממנה כעין כתבה כדי ליזהר שלא תמרוד בו הרי מ"מ אפשר לאשהוייה אגיטא ופירשו רבים שאין כופין אותו עד שמקשים ממנה למי שמפרש בדין מורדת שכופין ליתן גט אלא שאיפשר לפרש איפשר לאשהוייה לישמט ולברוח שלא יתן לה עד שיהו בית דין כופין אותו בכך וכשנותנו מיד ברצונו הוא:

הוזכר בסוגיא זו בשם רב נחמן שלא אמרו כתבת אשה בזבורית אלא ליתמי אבל מיניה כגון שגירשה וגובה כתבתה ממנו גובה מן הבינונית כשאר בעלי חוב ואע"ג דמיתמי אפי' כל מילי נמי ר"ל אפי' ניזקין כתבת אשה איצטריכא ליה דסד"א משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל וכשהקשו לו ממשנתנו שאמרה הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית ואי מיתמי הא ליתא הוא מתרץ לה ביתומים וכגון שנעשה ערב לניזק ולבעל חוב ולכתבה ומת המזיק או הלווה או הבעל ואין ליתומיו בכדי לפרוע והם באים ליפרע מן הערב ומתוך כך ניזקין ובעל חוב דמחיים קא רבו ר"ל שאלו היה המזיק חי היו יכולים לתבעו איהו נמי כי מגבי כמחיים קא מגבי אבל כתבת אשה שאינה יכולה לתבעו בחייו של בעל ונמצא שעקר תביעתה אינה אלא לאחר זמן ומן היתומים איהו נמי ר"ל ערב כי קא מגבי כגון שאין ליתומים מה לפרוע כלאחר מיתה מגבה ואפי' גרשה ומת הואיל ובשעת הערבות מיהא לא על דעת לגבות מחיים היה הערבות אין גובין ממנו אלא מן הזבורית ומ"מ אין הלכה כרב נחמן וכתבה אינה נגבית אלא מן הזיבורית אף מן הבעל:

ומכל מקום דקדוקים היוצאין מן השמועה במה שאמר ניזקין ובעל חוב דמחיים גבו וכו' יש אומרים שהלכה היא ולמדים ממנה בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומיו נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית אע"פ שאינו קבלן ואין נראה לי שהרי אף הוא בידו ליתן זיבורית ליתומים להעמידו לפניו אלא שאף דקדוק זה לדעתי אין הלכה כן וכל שכן היתומים אין גובין אף מן הערב אלא לן הזבורית ומ"מ לדבריהם אני מסופק מה יאמרו אם בשעה שמת הלוה לא הגיע זמן הפירעון שלא ניתן לגבות מחיים ושמא אחר הכלל הם דנין ומאחר שסתם חוב ניתן לגבות מחיים אף ערב מגבהו כמחיים וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאמר כתבת אשה בזיבורית אלא בעקר כתבה ובתוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב גמור ליפרע מן הבינונית אם גירשה ואין נראה לי כן אלא אף הנדוניא בכלל דין זבורית שהרי אף חוב דינו בזיבורית אלמלא טעם נעילת דלת אף בהבאת הנדוניא כלל:

זה שכתבנו בנעשה ערב לכתבה שהדברים מראים שערב של כתבה משועבד אין הדבר מוחלט כל כך אלא יש צדדין שהוא משתעבד ויש צדדין שאינו משתעבד וכיצד הוא הדין אם הוא קבלן חייב וקבלנות של כתבה קשה לפרש שקבלנות של בעל חוב הוא שיש שם מעות ואומר לו תן לו ואני נותן או תן לו ואני קבלן אבל של כתבה שאין שם מעות שהרי על כתבת מנה מאתים אנו עסוקים היאך הוא נעשה קבלן ואפשר שאמר לה הנשאי לו ואני נותן את הכתבה בשעתה ומכל מקום נראה שמתוך הדחק פירשוה גדולי הרבנים בשהתפיש הבעל מטלטלין לאשה בכתובתה והיא מוסרתם לערב והערב מחזירם לבעל ומכל מקום קשה לפרש שאם כן נשא ונתן ביד הוא וקבלן שנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואף כאן הבעל פטור לגמרי ונמצאת זו עומדת בלא כתבה אלא שיש לפרש לשיטתם שהוא אומר לה שתחזיר המטלטלין לבעל והוא נותן וזהו קבלן של כתבה ויש לפרש שמשעבד עצמו אצל ערבות של כתבה זו חיובו של קבלן אצל הלואה ומ"מ למדנו שקבלן של כתבה משתעבד ופירושו אף בלא קנין בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו נכסים ללוה אבל ערב של כתבה אפי' קנו מידו אינו משתעבד כלל וזהו שתירצוה כאן בקבלן ולא תירצוה בקנו מידו על הדרך שאמרו בערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד ובקנין משתעבד שבכתבה אף בקנו מידו לא משתעבד וטעם הדבר משום דמצוה עבד ולא מידי חסרה ומינה דדוקא אמנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה הרי היא כחוב דעלמא והערב משתעבד בה כשאר החובות:

כל מה שביארנו בערב של כתבה פירושו לכתבת אחר אבל אם נעשה ערב לכלתו בכתבת בנו אף בערבות חייב אלא שגדולי המחברים סוברים דוקא בקנו מידו ולגדולי המפרשים אף בלא קנו מידו כן ודברים אלו כלם אין בהם חלוק בין יש נכסים ללוה לאין לו ומעתה לענין פסק זו שאמרו אלא למאן דאמר אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר כלומר דהא הכא לית להו נכסי ליתמי דאי הוו להו נכסי אין גובין מן הערב אלא דלית להו וקס"ד דכי היכי דלית להו השתא לא הוה לאבוהון בשעת הערבות וא"כ היאך משתעבד עד שתירצוה בדהוו ליה ואשתדוף לענין פסק מיהא אין אנו צריכים לה כלל אלא שיש לדקדק בה לענין פסק היאך לא תירצוה בדאית להו אלא דקבלן מ"מ נפרע ממי שירצה תחלה ומתוך כך היא תובעת לערב אף במקום שיש נכסים ליורשי הבעל תדע שמזו למדו הרבה מפרשים שקבלן של כתבה דינו כערב דבעל חוב ואינו נפרע מן הערב תחלה ואף גדולי פרובינצא כתבוה בחבוריהם ומ"מ אין נראה כן ולענין הקושיא אנו רגילים לפרש שאע"פ שהדין כן אין נוהג העולם בכך ונוח לו לכל תובע שיתבע מן הבעל חוב תחלה כל היכא דאית ליה נכסי ויש מי שמתרץ דאי הוה אמר בדאית ליה לא הוה סלקא שפיר אמאי דקאי עלה ר"ל להיות ניזקין גובין בעידית ובעל חוב בבינונית שמאחר שיש נכסים ללוה או ליורשיו אין להם על הערב אע"פ שתובעים ממנו תחלה אלא אותו הדין שיש להם על הלוה או על יורשיו ומעתה זה שבכאן הואיל ולא היו נפרעים מן היתומים אלא בזבורית אף מן הקבלן כן אלא שאין הדבר פשוט כל כך: