מאירי על גיטין פו

חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואין כאן זיקת שני מתים שאסורה להתיבם כגון שעשה שמעון מאמר ביבמתו שנפלה לו מראובן ומת שאינה מתיבמת ללוי הואיל ולא נשאה עדין שהרי לא יצאה מזיקת ראובן ונכנסה לזיקת שמעון שבזו מיהא מה נפשך אי קדושי דראובן קדושי דשמעון לאו קדושי כלל אפי' לדין מאמר הואיל ובחיי ראובן קדשו שמעון ואי דשמעון קדושי דראובן לאו קדושי ומ"מ אם נתקדשה לראובן ומת וקדשה שמעון שמא קדושי ראובן קדושים וקדושי שמעון עושין מאמר ואינה מתיבמת ללוי ומ"מ לענין הדין כל שנתקדשה לראובן ונשתחררה גמרו קדושי ראשון ושוב אין קדושי שמעון או אחר כלום והרי הם כקדושי קטנה שגדלה כר' זירא וכדקאמר איהו כותי דידי מיסתברא ואחר שכן בא על שפחה חרופה ר"ל חציה שפחה שנתארסה לעבד עברי אם נשתחררה ואחר כך בא עליה אחר חייב מיתה אע"פ שלא נתקדשה אחר השחרור גמרו הקדושין אלא שאם קדשה אחר קודם שנשתחררה לדעת הפוסק שקדושי ספק הם מקדשת מספק לשניהם:

המשנה השמינית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי ובביאור החלק החמשי והוא שאמר המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין אין פודין את השבויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם ר"ש ב"ג אומר מפני תקנת השבויים אין לוקחים ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם אמר המאירי המוכר עבדו לגויים יצא לחרות פי' שקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו על שהפקיעו מן המצות וכשפודאו יוצא לחרות וכן אם ברח מן הגוי שאינו חוזר לבעלים ומכל מקום פירשו בגמרא שצריך גט שחרור מרבו ראשון מפני שהגוי לא קנאו קנין הגוף ואם כתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור ואונו זה פירושו שכבר כתב לו מקודם שכל שיסתלק מן הגוי באי זה צד שיסתלק ממנו לא יהא לו עסק בו והוא ענין לכשתברח ממנו אין לי עסק בך כך פסקוה גדולי הדורות והרבה מחכמי האחרונים ואע"פ שבשדה אמרו שלשון אין לי עסק בה אינו כלום בזו מפני שאינו לשון מתנה או זיכוי ומ"מ לשון הפקעת רשות הוא ובעבד כל שאמר לו כן הופקע רשותו וזכו בו שמים אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה ואף אנו פסקנו במסכת קדושין שאין זו מועלת אא"כ כותב או אומר לו עכשו ואף גדולי המחברים נראה שזו היא שיטתם:

וכן המוכר עבדו בחוצה לארץ אפי' לישראל יצא לחרות ויתבאר בגמרא שצריך גט שחרור מרבו שני אחר שאף הוא קנאו לגופו ולא עוד אלא שכופין אותו לכתוב לו את הגט בלא דמים שלא קנסו בזו המוכר אלא הלוקח דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב:

אין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם שאם יראו שיהו קופצים לפדותם ביתר מדמיהם אף הם משתדלים לגנוב מהם ולשבותם ומעתה אף אם היו לו קרובים עשירים שאין רוצים להפילו על הצבור אעפ"כ מונעין מהם שלא לפדות אלא בדמיהם ואין צריך לומר במי שמפיל עצמו על הצבור ובכדי דמיהם פירשו בו גדולי קדמונינו שמשערין אותם כעבד הנמכר בשוק ולא לפי עשרם וממונם וחשיבות אלא לפי מה שנמכרים בשוק והביאוה ממה שפסקנו ברביעי של כתבות שאם נשבית והיו מבקשין ממנו יותר מכדי דמיה אינו פודה אפי' היתה כתבתה בכדי פירקונה והרי זו שיש לה כתבה יתרה ואעפ"כ אין פודין אותה ביתר מדמיה ומ"מ יש אומרין שמשערין לפי ממונו וזו של כתובה הוא מפני שאינה יכולה למכרה אלא בטובת הנאה וטובת הנאה מן הסתם אינה מגעת לכדי פדיונה הא אלו היה כן פודין אותה אף ביתר מכדי דמיה ונראין דברי הראשונים:

ואין מבריחין את השבויים ר"ל שאין משתדלים שיהו יוצאים מתחת ידי השבאים דרך ערמה ותחבולה שיהו בורחים מהם מפני תקון העולם שמא מתוך שעשה זה להם שלא כהוגן לדעתם כועסים על האחרים ומכבידים אותם ואפי' לא היה בידם שבוי אחר אלא זה מ"מ חוששין למה שיארע אחר כן וזהו תקון העולם אע"פ שאין בה עכשו תקנת שבויים ורבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים ר"ל השבויים שיש עכשו בידו ואם אין בידו עכשו שבוי אחר משתדלים להבריחם ואין קפידא בדבר והלכה כתנא קמא:

וכן אין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות הנמצאות ביד גוי ביתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם שלא יהו קופצים בגניבתם וגזילתם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא מכר ישראל זה את העבד לגוי אלא שלוה הימנו עליו אם קבע לו זמן והוא שאמר לו אם לא פרעתיך עד זמן פלני יהא קנוי לך הרי זה יצא לחירות ולא סוף דבר אם הגיע הזמן ולא פרעו אלא אפי' מיד הואיל ומכל מקום קבע לו זמן לקנין הגוף יצא לחירות שהרי אף מעכשו הוא מתחיל להשתעבד בו ומ"מ אם לא מסר לו העבד מעכשו למעשי ידיו אלא שלוה וקבע לו זמן שאם לא יפרענו עד יום פלני ימסור לו העבד למעשי ידיו לא יצא לחירות וכן אם עשה לו הגוי סימן של עבדות הידוע להם לסימן שהוא לו כאפותיקי לא יצא לחירות:

גוי שהיה לו שדה בארץ ישראל וישראל נעשה לו אריס והוא למחצה לשליש ולרביע או שנעשה לו חכיר והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה בכל שנה בין עבדא בין לא עבדא או שהוא לו אריס של בתי אבות ר"ל שהיא אריסות קבועה מאבותיו של גוי וגוי שמשכן שדה לישראל לאכלו עד שיפרענו נאמר בשמועה זו בכל אלו שפטורה מן המעשר ואפי' קבע לו זמן במשכון שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא השדה שלו פטור מן המעשר הואיל ולא הגיע הזמן או אפי' הגיע הזמן עד שיבא ויטלנו ומ"מ נראה ששמועה זו שנויה לדעת האומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובמציעא פרק שואל פסקנו שאין קנין ואריס וחוכר חייבין במעשר חוכר בכלם ואריס בחלקו ויש שסבורין להשוות סוגיא זו עם אותה שבפרק השואל ומפרשין זו שבכאן בסוריא ולא הועילו שהרי בפרק ראשון אמרו שסוריא חייבת במעשר כארץ ישראל אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

ולענין ביאור מיהא הקשו מזו שבמשכון שאמר עליה שאע"פ שקבע לו זמן פטורה מן המעשר אלמא אין קביעת הזמן כלום ולגבי עבד אמרו שיצא לחירות ופירשו שניהם בתוך זמן ולא קשיא הא לגופא הא לפירא ר"ל שבעבד משכנו גוף העבד מעכשו וקובע לו זמן שאם לא יפרעהו עד יום פלני יהא שלו והרי מעכשו מתחיל להשתעבד בו ובשדה אינו מקנהו גוף השדה אף לזמן אלא שלווה עכשו ואומר לו אם לא אפרעך לזמן פלני תהא שדי ממושכנת בידך לפירות ר"ל להיות כל הפירות שלך אלא שמעכשו הוא נותן לו חלק כפירות ואפי' הגיע הזמן פטורה מן המעשר באותו חלק שנוטל בפירות או אפי' הגיע זמן עד שיטלבו ואפי' לכשנטלו לדעת קצת הואיל ואין מוחלט בידו ואף בעבד כיוצא בזה לא יצא לחירות כמו שביארנו אלא שיש חולקים לומר שאע"פ שלא משכנו הגוי עדין קונסין אותו על שהגיע זמן ולא פרע ויצא לחירות ואף גדולי הרבנים כתבוה ואין נראה כן:

ויש גורסין בה ואי בעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו ר"ל הא דשדה דפטור ממעשר בשהתנה לו למשכן לו השדה בהלואתו ולא משכן ומאחר שלא נטלו הישראל פטור בחלק שהוא נותן לו ואף בעבד כן לשיטתנו או שמא לשיטה אחרת בעבד יצא לחירות מתורת קנס ויש גורסין והרי משכון דלפירא וזמן לגופיה כלומר שסתם משכון כך הוא ואפי' הכי פטור ותירץ בשלוה על מנת למשכנו כלומר ההיא דשדה לא במשכנו עכשו אלא שלוה על מנת למשכנו לזמן ולא שמשכנו מעכשו: