מאירי על גיטין סח

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלני וכל שום שיש לו אשה פלנית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם אמר הר"מ פי' תקון העולם כי כאשר קדם עליו מודעא בב"ד אחר או בטלו אחר כתיבתו ואמר בפני שנים או שנה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארת אשת איש ולזה מי שיבטל גט ילקה לפי שהוא תקנת ר"ג שלא יהיו עושין כן וכן רב מנגיד לכל מאן דמבטיל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה אשר אמר שהוא כאשר שנה שמו או שמה וכתוב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתאמת זה אלא כאשר היו לאדם שני שמות ובתנאי שיכתוב היותר מפורסם ואמר וכל שם שיהיה לי יהיה הגט כשר וכן האשה אולם אם היה שמו יצחק דרך משל וכתוב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי יהיה הגט בטל ודע זה:

אמר המאירי בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פי' לא שיהא משנה שמו בכונת פסול ותקלה כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו כמו ששנינו שנה שמו ושמה פסול ואף לאחר התקנה אין כל שום דאית לי מועיל בו כלל אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום והיו רגילים לקרא שמות בכל מדינה לפי הלשון כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלטשצאר וכן חנניה מישאל ועזריה ששנו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו וכן בנשים כגון מאסתר לאסתהר וכשהיה כותב גט לאשתו במקום שקבע דירתו לשם היה כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכים להכיר שם האיש והאשה כמו שביארנו באחרון של בתרא במשנה הרביעית וביארנו שם שכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ומתוך כך היה כותב שמו שבאותה העיר ושם אותה העיר ושולחו לאשתו למקום שהיא ולפעמים היה חוזר למדינתו המוחזקים בו בשם אחר ואע"פ שמכל מקום היה הגט כשר היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה עד שכמעט חוככים לומר שהוא בדין שינה שמו והתקין ר"ג שיהו כותבין שמו שבעיר שנכתב בה אחר שהוחזק בה שלשים יום בשם זה ושיהא כותב בגט וכל שום דאית לי עד שיהא בענין זה סימן לרואים שהוא רמז על שמו המוחזק לו באותה מדינה שיצא ממנה וכן הדין והענין בשם האשה ובשם העיר שלו ושלה והוא שיכתוב אנא פלני דממקום פלני על שמו של עכשו ועל עירו של עכשו וכל שום אוחרן דאית לי ולאתראי על שמו המוחזק תחלה ועל שם העיר שיצא ממנה וכן באשה ותרוכית יתיכי אנת פלנית דממתא פלנית על שמה ושם עירה שבכאן או שהיא בה עכשו וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאתריכי והרואים כשזוכרים שמותיהם המוחזקים להם ואינם רואים אותם בגט מכירים מאליהם שרמוזים הם באותם המלות וצריך שיכתוב שמו המובהק עכשו במקום שהוא כותבו ושירמוז האחר בכל שום דאית לי שכל שאינו כותב המפורסם שבהם והעקר אינו כלום:

ולמדת ממה שכתבנו שלשה דברים אחד שכל שהוא מוחזק בשני שמות צריך לכתוב המפורסם שבהם והוא אותו שמוחזק בו בין הישראלים במקום כתיבת הגט שהוא דר שם עכשו ויכלול האחר בכל שום דאית לי מתקנת ר"ג ואם לא עשה כן הרי זה גט פסול מתקנת ר"ג והשני שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד אין צריך לכל שום כלל והשלישי שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד ושינה שמו אע"פ שכתב וכל שום אינו כלום והוא שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאם לא הוחזק אלא באחד וכתבו כתקנו אין צריך לכל שום ואם שנהו אין כל שום מועיל בו ואינו גט כלל ואם הוחזק בשנים ולא כתב המפורסם יותר אלא שכתב האחר וכלל את המפורסם בכל שום אף זה בדין שינה שמו והוא שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה ואמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזה שהוא גט פסול ופוסל והדברים ברורים:

ולשיטתנו שכתבנו שהשם שבמקום הכתיבה עיקר ראיתי לקצת מפרשים דוקא בשאין דעתו לחזור או מן הסתם שמן הסתם חן מקום על יושביו אבל אם היה הדבר נכר שלא בא לכאן אלא לדירת עראי נעשה שם זה טפל אצל הראשון והדבר בהפך ואם לבו נקפו ואינו מתישב על דירת מקום אחד לבי נקפי בו אלא שראוי בספקות אלו להזכיר שניהם בפרט ומתוך ספקות אלו נראה שנהגו לכתוב אנא פלני דממקום פלני דדיירנא השתא במקום פלני או דהוינא השתא אם לא קבע דירתו לשם אבל בשמו של בעל אע"פ שרוב בני אדם יש להם שמות בלשון הקדש ובלשון לעז ושאף רוב בני אדם קורין אותם בשם הלעז אין נוהגין להזכיר את שניהם אלא כותב את של לשון הקדש הניתן לו באות ברית קדש והאחר נכלל בכל שום דאית לי ואף בישראל משמד שגירש הסכימו רבני צרפת על ידי מעשה שלא להזכיר שם גיותו כלל אלא שמו שבישראל הנתון לו בכניסת ברית וכל האחרים נכללים בכל שום דאית לי ומשרבו הצרות והם מתיראים להזכירו עכשיו בלשון היהדות הנהיגו לכתוב איך אנא דמן קדמת דנא הוה שמי מתקרי פלני וכל שום דאית לי וכבר היה ביניהם מי שהיה פוסל את הגט על שלא היה מזכיר את שתיהן והחזיקוהו בטועה אלא שמגדולי הדורות מצריכים כן לכתחלה ומימינו לא נהגנו כך ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים מגרש בשם ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וכן יש מצריכים עכשו להזכיר בגט שם הקדש והלעז אלא אם כן הכל אחד כגון מאיר ומשה ודומיהם ואין הדברים נראין ואע"פ שמצינו אחא בר הדיא דמתקרי אבא מרי שמא לא בגט נכתב כן אלא בשטר שעשו לה להגבותה כתבתה וכדי שיתברר הענין יפה לבית דין שיגבוה כתבתה ולא יעכבם שום ספק:

ועדין אתה צריך לידע שזה שביארנו בהוחזק בשני שמות שצריך לכתוב המפורסם ולכלול האחר בכל שום דאית לי דוקא כשהוא מוחזק בשניהם באותו מקום שכותב בו את הגט או באותו מקום ששולח את הגט כגון שיצא ממנו ומקום שקבע דירתו לשם שזו מחזיקתו בשמו שבכאן וזו מחזיקתו בשמו שבכאן וכל שכותב באחת מאלו או מזו לזו דנין בה כן אבל אם יצא למקום אחר דרך עראי וגירש לשם מגרש באי זה שירצה ואין צריך לכל שום דאית לי אלא באותו שהוא מחזיק את עצמו בו שאין כאן חזקת שני שמות והוא שאמרו בבריתא בגמרא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ר"ל שהוא מוחזק בשני שמות ביהודה ובגליל שמן הסתם יודעין בני אדם ממקום שיצא ממנו למקום שקבע דירתו גירש את אשתו שביהודה ר"ל ונכתב הגט ביהודה וכתב שמו שביהודה ולא כתב וכל שום כו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו ושם הגליל עמו ר"ל שיכתוב וכל שום ור"ל אינה מגורשת לגמרי אלא שהוא גט פסול וזהו שלא אמר אינו גט וכן אשתו שבגליל בשמו שבגליל ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי והכל עולה לענין אחד ואם יצא לו למקום אחר ר"ל שלא לשם דירה ונתן כאן גט לאשתו שמיהודה או שמן הגליל כותב באחד מהם ודיו הואיל ובמקום כתיבת הגט ובמקום נתינתו לא הוחזק בשנים ועל הסתם הוא דן כן שמן הסתם אין אדם מוחזק בשנים אלא או במקום שיצא ממנו שחוקרין עליו היכן הלך או במקום שקבע דירתו לשם שחוקרין עליו מהיכן יצא ומה טיבו שיצא הא כל שהוחזק אף באותו מקום שיצא לו צריך לכתוב אחד מהם ולכלול האחר בכל שום ומתוך ספיקות אלו נהגו עכשו לברר כמה שאיפשר ולכתוב בכלם כל שום ולמדת שצריך הוא לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה על הדרכים שכתבנו וזה שאמרו בפרק אחרון כתב חניכתו וחניכתה כשר פירושו על שצריך לכתוב שמו ושם אביו וזה כתב שמו ולא כתב שם אביו אלא שהוסיף על שמו חניכת המשפחה כגון שכתב אברהם אבן עזרא ולמד שאותה חניכה עומדת במקום שם האב ולתוספת שמירה נהגו עכשו להזכיר כל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי:

זו היא שיטתנו בענין משנה זו ובמה שבא עליה בגמרא והוא הראוי לברור מכל מה שנאמר בה לדעתי אלא שמכל מקום הרבה נתחבטו בה המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה והוא שגדולי המפרשים סוברים שתקנת ר"ג אינה מועלת אלא למי שיש לו שני שמות בעירו שהתקין שיהא כותב שם של עיקר וכולל הטפל בכל שום אבל מי שיש לי שני שמות בשתי מדינות שנמצא כל אחד עיקר במקומו צריך שיכתוב את שניהם כדרך שאמרו אחא בר הדיא דמתקרי אדא מרי ומה שאמרו בבריתא גירש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שמו שביהודה ושם גליל עמו שיזכירהו בפירוש ואם כן הם מפרשים היה משנה שמו ושמה כשחוזר משם לכאן והתקין שיהא כותב שני השמות ועוד התקין וכל שום משום חניכה והוא שם לווי ושתי תקנות היו ולא הזכיר אלא אחת שבכלל איש פלני נכללו שני השמות ושני המקומות וכן מפרשים והוא דאיתחזק בתרי שמי בהאי קרתא אבל אם אינו מוחזק בכאן אלא באחד אלא שיש לו שנים בשני מקומות לא דיו בכל שום וכמה קשים הדברים לפרש שהרי בגמרא אמרו בהדיא בני אדם הבאין משם לכאן אלמא שעל שני שמות שבשתי מדינות נאמר וכל אלא שטורחים לפרש בה בגמרא עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלני וכל שום כו' כלומר להזכיר את שתיהם והדברים זרים:

ובתוספות כתבו בהפך שכל שהוחזקו לו שני שמות בעיר אחת אין צריך לכל שום כלל שהכל יודעין בעיקרי שלו ובשני מקומות הוא שצריך לכל שום ובריתא דאחת ביהודה ואחת בגליל שהזכיר בה שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו אף הם מפרשים בה הזכרת השם לגמרי והם מעמידים אותה שהוא בגליל ושולח גט לאשתו שביהודה בשמו שביהודה ומתוך שאינו כותב שם עיקרי שבמקום כתיבה הוא מצריך להזכירו לגמרי אבל אם היה הוא ביהודה אין צריך לכל שום ואף בתלמוד המערב רמוזה כן כמו שאמרו שם מתניתא בשהיתה מיהודה וכתב לגרש מגליל אבל אם היתה מיהודה וכתב לגרש מיהודה מגורשת ומכל מקום אנו מפרשים אותה בכל שום וכשכתב מגליל אינה מגורשת אף בכל שום שהרי שמו עיקרי בגליל והוה ליה גט פסול ונמצא לשיטתנו שלדעת הירושלמי מפרשים שם גליל עמו בכל שום וכן חדשו גדולי המפרשים לומר שכל שהוא בדין כל שום אם לא כתב לא עיכב אבל כל שהוא בדין הזכרה לגמרי עיכב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומינה לא תזוז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית וענינה בענין החלק השלישי והוא שאמר אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל שירצו וגובה את כתובתה אמר הר"ם נמנעו בית דין מלהשביע אלמנה לפי שהם ראו שהיא תחשד בשבועה ותשבע לשקר ולא היו דנין כתבה ולא תשבע והתקין רבן שמעון בן גמליאל שידירו אותה היתומים כמו שאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורין עלי אם לקחתי מכתבתי כלום או תשים כל מה שיש לך קרבן אם לקחת דבר ומה שדומה לאלו הענינים וכבר התבארו כלם ודינם במסכת נדרים ופסק ההלכה שהאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולזה הבחירה באי זה הפנים שירצו ולזה כאשר נשאת האשה קודם שתשבע תאבד כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנחנו לא נרצה להשביעה אמנם תרצה שנידרה בב"ד ולא יועיל להיות נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שהתבאר בנדרים בעשירי והנה אמרם נשאת אין משביעין אותה ומפר לה בעל ולזה אם נתגרשה או שמת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר:

אמר המאירי אמר זה דרך הצעה למה שהוא עתיד לומר כלומר כבר ידעת שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ושאלו בגמרא מאי איריא אלמנה אף שאר בני אדם יודע אני בהם שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ותירץ מהו דתימא באלמנה הקלו ומשום חינא קמ"ל שאף אלמנה כדין זה ומתוך כך הוא מודיע שנמנעין היו מלהשביעה מפני שהיו רואים שלא היתה מקפדת בשבועה ומשום דמוריא לנפשה דאי נקטה מידי מינייהו ליהוי משום מאי דטרחה קמי יתמי והיתה מפסדת כתבתה וגרושה מיהא לית בה האי טעמא דהא לא טרחה קמי יתמי וכל שלא הספיקה לגבות עד שמת משביעין אותה כדינה ומגבין לה כתבתה הא אלמנה מוריא להיתירא ומתוך כך נמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אפי' רצו שתהא נודרת לפניהם קנם כל מזונות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום מזקיקין אותה לכך ותגבה כתבתה ופירשו בה בתלמוד המערב שאימת נדרים עליהם ונראה לי הטעם שכל שאסרה עליה מיני מאכל והיא נזקקת להם תמיד הרי כל שעה שאוכלת זוכרת שאותו מאכל אסור לה ועוד פירשו שם שאף כשתעבור על הנדר אין ענשה גדול כל כך כבשבועה שנפרעין ממנו ומכל העולם ומתוך גודל ענשה של שבועה היו נמנעין והוא שאמרו שם בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהן ודעת ראשון נראה יותר והוא שאמרו בגמרא ברב שלא היה מגבה אף בנדר משום דבשני דרב קיל נדרי כלומר היו אף הנדרים קלים אצלן ועוברות עליהם ומ"מ זו שאמרו בגמרא שמשביעין אותה חוץ לבית דין נמשך לטעם הראשון לפי מה שפירשו בה הראשונים והוא מפני שאין השבועה חמורה כל כך חוץ לבית דין מפני שאינה אלא כעין היסת וא"כ מה שאמרו בשני דרב קיל נדרי פירושו ולא השבועות אלא שהיה נמנע מלהשביע מתוך העונש ומלהדירה מתוך שלא היה סומך עליהן ואין הדברים מתישבין שהרי מ"מ אף בשבועה משום דמוריא הוא כדכתיבנא אלמא שלא היו סומכות עליהן ומתוך כך אני מפרש שהשבועה מתוך שלא היו סומכין בה עליה אין משביעין אותה בבית דין שאין בית דין רוצים להשביע במקום חשד אלא אם היתומים רוצים להשביעה ישביעוה שלא בבית דין ובנקיטת חפץ כדינה ואם היתומים רוצים להדירה ידירוה אף בבית דין במה שירצו שאימת נדרים עליהם ואין בית דין מושכין ידיהם הימנו וגדולי הרבנים פירשו בשבועה חוץ לבית דין כעין היסת ולהקל בעונש ונמשכים לפי שיטתם ולא יראה לי כן:

ולמדת שקודם התקנה היתה מפסדת כתבתה מתוך שלא היו בית דין נזקקים להשביעה ואחר התקנה היתה הבחירה ביד היתומים או להשביעה חוץ לבית דין אם הם בטוחים עליה יותר מצד חומרתה או להדירה אף בבית דין מתוך שהנדר אימתו עליהן יותר על הדרכים שביארנו ואפי' היה הזמן חשוד אף בנדרים די לנו במה שגדרו ראשונים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כלל ומשום דבשני דרב קילי אף נדרי אלא כשמואל וגרושה מכל מקום שאין בה חשש הוראה לעצמה משביעין אותה בבית דין ומאחר שבית דין נזקקין להשביעה אין בית דין מגבין אותה בהדרה אלא שהגרושה מאחד מן היבמים לפסלה לשאר אחים דינה כאלמנה הואיל וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ומזקיקין אותה לנדרים והוא שאמרו שלחו מיתם איך פלניתא בת פלניא קבילת גיטא מן ידיה דאחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עליה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקר אחד וספר תלים ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה ר"ל של כסף מדינה לכשתבא לידכם הגבו לה את השאר ופירשו בה שגט יבמים היה ולפיכך הזקיקוה לנדר וכן פירשו בגמרא שאם נשאת האלמנה אין מגבין אותה כתבתה שאף היתומים אומרין אין רצוננו להשביעה אלא להדירה והרי הבעל מיפר ואיבדה כתבתה עד שתתגרש או ימות הבעל אבל גרושה אם נשאת משביעין אותה שאין הפרת בעל במה שהיא נשבעת על מה שעבר אם נעשה אם לאו אלא בדברים שהיא מטלת על עצמה מדברים שבינו לבינה או מנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: