מאירי על גיטין נז

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אמר הר"ם כבר התבאר בפרק הראשון שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולזה אפשר שישלח הגט עם אחר ולא יותר זה אלא אם כן חלה:

אמר המאירי המביא גט בארץ ישראל ר"ל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה קודם שהגיע לשם הרי זה משלחו ביד אחר ר"ל שעושה שליח הולכה אחר במקומו ומוסרו לו וזה השני מביאו ונותנו לה ודוקא חלה והוא הדין לשאר אונסין הא בלא חלה או נאנס אינו עושה שליח אחר הא למדת שאין הענין תלוי אלא בחלה או לא חלה ומ"מ בגמרא הקשו עליה ממה שבבריתא חלקו בדין זה בין שאמר לו בעל לשליח ראשון הולך לבין שאמר לו את הולך והוא שאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך אינו משלחו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין שליח עושה שליח אלמא שהענין תלוי בהולך ואת הולך ולא בחלה או לא חלה ותירצוה ששתיהן תלויות זו בזו ומה שחיסר במשנתנו נתגלה בבריתא ונאמרו בה שתי לשונות והוא שתחלה העמידו משנתנו בהולך גרידא ולדעת חכמים שבבריתא וכשאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר דוקא בחלה אבל באת הולך אפי' חלה נמי לא אי נמי את הולך וחלה שני כלומר דבהולך גרידא אפי' בלא חלה ומשנתנו באת הולך ואחר כך העמידוה לדעת רשב"ג ואין חלוק בין הולך לאת הולך אלא שהכל תלוי בחלה וכי אמר רשב"ג בין הולך ובין את הולך אין שליח עושה שליח פירושו בלא חלה הא חלה או נאנס שליח עושה שליח אף באת הולך:

ומתוך לשונות אלו נחלקו בפסק זה רוב גאונים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שהדברים נראין להעמידה כרשב"ג כדי להעמיד סתם משנתנו במקומה ושלא להקפיד על מחלקת של בריתא וא"כ בין הולך בין את הולך חלה או נאנס עושה שליח לא חלה או לא נאנס אינו עושה שליח שסתם הענין כך הוא שרצון המשלח לשלחו על יד זה כל זמן שיהא הוא יכול להביאו ואם אינו יכול שיעשה הוא שליח אחר והילכך כל שאינו צריך לומר בפני נכתב וחלה עושה שליח בין הולך בין את הולך לא חלה או לא נאנס לא שמסתמא אין רצון הבעל בכך ויתבאר בגמרא שכל שהוא עושה שליח אף השליח עושה שליח אם חלה אפי' מאה זה אחר זה ויש מפרשים אף בלא חלה שאין קפידא לדעתם בחלה אלא בשליח הבעל אלא שגדולי הפוסקים כתבוה דוקא בחלה בכל השלוחים וכן עיקר:

וכשם שהשליח הראשון אינו צריך עדים כך כשהשליח עושה שליח אינו צריך עדים והאחרון נותנו לה בפני שנים וכן יתבאר בגמרא שאפי' מת השליח הראשון כשהאחרון נותנו לה אין קפידא בכך זו היא שיטת גדולי הפוסקים בענין משנתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

ומכל מקום יש פוסקים לחלק בין הולך לאת הולך וכתבו שבהולך אע"ג דלא חלה ובאת הולך דוקא בחלה וכלישנא בתרא לאוקימתא דרבנן וכן דעת גדולי המפרשים ויש פוסקים דבהולך דוקא בחלה ובאת הולך אפי' חלה נמי לא וכלישנא קמא לאוקימתא דרבנן והדעת מכרעת כדעת ראשון:

ויש שואלים בה והרי אמרו ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וקראי לא מפליגי בין חלה ללא חלה אלמא איכא גונא דאף בלא חלה כן וכגון הולך שלא הקפיד הבעל בשליחותו ומ"מ איפשר דקראי בשהתנה הבעל בכך דודאי כל שהתנה הבעל בשליחותו שיהא רשאי למנות שליח אחר אין בו חלוק בין חלה ללא חלה ואפי' הכי איצטריך קרא לאשמועינן דנימא שלוחו כמותו אף בשליח של שלוחו אבל כל שלא התנה דוקא בחלה אפי' בהולך וראיה לדעת זו מה שאמרו למטה לא תותביה ניהלה עד לבתר תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס אלמא דוקא בדאניס ולא דקדקו בה בין הולך לאת הולך וזו ראיה ברורה אלא שגדולי המפרשים מעמידים אותה במביאו ממדינת הים אמורים בה לשיטתם שכל במדינת הים אף בהולך גרידא דוקא חלה ואין הדברים נראין שלא חלקו בין ארץ ישראל למדינת הים בענין זה אלא שהמביאו ממדינת הים וחלה צריך בית דין ומפני שיאמר בפניהם בפני נכתב כמו שיתבאר הא לענין הולך ואת הולך שניהם שוים:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה או נאנס שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ופירשו בגמרא לא סוף דבר שלא ישלחנו ומטעם שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הא אם שלחו שיהא גט מכל מקום אלא פעמים שאף לענין גט אינו כלום ופירשו הענין שכל שאמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר לכתחלה מטעם אין השואל כו' הא אם שלחו ביד אחר בין שנתנה החפץ תחלה בין שקבלה את הגט תחלה הרי זה גט שאין רצונו שבפקדונו מפקיע את השליחות לענין גירושין ואם אמר טול לי ממנה חפץ פלני ותן לה את הגט אם שלח ביד אחר ונטל ממנה החפץ תחלה הרי זה גט הואיל ונתקיים רצונו וזה שאמרו נפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלה גיטא לאו דוקא נפקא לאפיה שלא נאמר אלא דרך צחות כלומר שקבלתהו בשמחה עד שלא הקפידה בנתינת החפץ תחלה ואם נתן הגט תחלה פסול אף בשליח ראשון ואין צריך לומר בשני שבודאי הקפיד על נתינת החפץ תחלה עד שתלה בו ענין הגט והרי זה כאומר אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה או אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

זה שביארנו שהשליח עושה שליח דוקא בנתינת הגט שהגט יש בו ממש אבל אם אמר לשנים תנו גט לאשתי אע"פ שלא אמר להם כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואם לא ידעו לכתוב אע"פ שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתובו ולא יאמרו לאחר שיכתוב שבודאי לא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתובו וכל שכן אם אמר להם כתבו ואין אומרין שיאמרו לסופר שיכתוב על הדרך שאמרנו שליח עושה שליח שאין כאן אלא דברים וכבר אמרו מילי לא מימסרן לשליח על ידי שליח שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרים משליח לשליח אף במקום אונס וכן הדין בשלשה ואין אומרים שכל שבשלשה אם אמר להם תנו לבד עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו אלא צריכים הם בעצמם לכתוב ואין צריך לומר אם אמר להם כתבו ותנו דאלמא דבתנו לחודיה מיהא עשאם בית דין ויאמרו לאחרים לכתוב לדעת ר' מאיר היא שנויה אבל ר' יוסי חלק עמו לומר שאף בתנו לחודיה כן וכמו שיתבאר בפרק התקבל:

מאחר שביארנו שטעם האמור באמר לשנים ושלשה תנו שהם כותבים ונותנים הוא משום דמילי לא מימסרן לשליח למדת שאין הלכה כאביי שפירש הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהגירושין יש בהם בזיון לבעל וכמו שאמרו בתן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר בהאי אתרא ניחא ליה דליבזי וכו' וכל שלא נעשה עדין ליכא בזיון ומתוך כך אינו רוצה שישמעו רוב בני אדם בכך אלא כרבא דטעמיה משום דמילי לא מימסרן לשליח ומן הכלל שידעת אביי ורבא הלכה כרבא והילכך אף שליח מתנה בדין זה ר"ל שאם אמר לשנים או שלשה תנו שטר מתנה מצדי לפלני משדה פלנית יכתבו הם ויתנו וכל שכן בכתבו ותנו:

קצת חכמי הדורות ראיתי שנסתפקו בשליח קבלה אם יכול לעשות שליח אחר או אם נאמר מילי נינהו ולא יהא שליח עושה בו שליח אחר אף בחלה יש אומרין שעושה שליח וראייתם ממה שלא אמרו כאן שליח קבלה איכא ביניהו הואיל ובגט היה עסוק ויש אומרין דמילי נינהו ואין עושה בו שליח וכן דעת גדולי הדורות ויראה שכל שאמרו מילי לא מימסרן לשליח ואין שליח עושה שליח פירושו אף בשהתנה שהרי אין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו כמו שיתבאר ומ"מ לגדולי פרובינצא ראיתי בחבוריהם שלא אמרו שלא להיות שליח קבלה עושה שליח אלא בשלא התנת הא בהתנת עושה שליח וכן כתבו שאם האשה מנתה שליח הולכה עושה שליח אף בשלא התנת דמכח בעל קא אתיא וכן כתבו שאם עשתה שני שלוחי קבלה שיקבלנו אי זה שיזדמן תחלה שאין צריך ליחד אחד מהם אלא שניהם שלוחים ואי זה שיזדמן תחלה יקבלנו או אי זה שהבעל ירצה למסרו לו וכן כתבו שאם עשתה אשה שליח קבלה וחששה עליו ומנתה אחר שלא נתבטל הראשון בכך והרי שניהם שלוחים:

ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו דרך פשיטות שבהתנת שלוחה עושה שליח אחר והוא שהם שאלו אימר אמרו מיהא לא יהא כמוסר דברים אלא כעושה שליח שלא בפני השליח ותירצו שבכתיבת הגט הואיל ובעינן לשמה ובעינן וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו אבל שאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו ומתוך כך יכולה אשה לומר פלני שהוא במדינת הים הריני עושתהו שליח לקבלה אבל אין שלוחה עושה שליח אלא באומר אמרו שאומרין שמנתהו שלא בפניו ומה שאמרו מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח איתמר הא באומר אמרו לא אלא בגיטי נשים ותדע דהא שמואל אמרה ואיהו גופיה מודה באומר אמרו:

ויש מי שכתב שמכיון שלא אמר שטר מכר איכא ביניהו למדנו שאם קבל דמים ואמר כתבו ותנו שטר לפלני משוו שליח ואין זה נקרא מילי ולא עוד אלא שאף במתנה בקנין הם אומרין כן מפני שבקנין הוא קונה אותה והשטר אינו אלא לראיה:

ובשליח קדושין כתבו שאינו עושה שליח ויש חולקים בה ובמתנה מיהא לא אמרו שהיא כגט אלא כשנתנוה למקבל אבל אם החזירוה לנותן והוא נותנה למקבל כשר ואע"ג דבגט מיהא אינו גט לא גזרינן בה מתנה אטו גט ולא פסלינן לה בהכי:

לענין ביאור השמועה יש שואלים היאך פירש רבא טעם משנת אמר לשנים כו' משום מילי כו' דהא רישא דמתניתין דמייתו הכא ר' מאיר ובהדיא אמרו בפרק התקבל דר' יוסי פליג עליה ומשום מילי כו' אלמא דר' מאיר מיהא לא סבירא ליה הכי והוא שאמרו בסוף המשנה אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאם בית דין דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אפי' אמר לבית דין שבירושלים ילמדו ויכתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח אלמא ר' מאיר לא סבירא ליה הכי ותירצו שאף לר' מאיר מילי לא מימסרן אלא שבשלשה סובר שמאחר שהם שלשה מסתמא אינם שלוחים אלא בית דין ואלימא מילתא דבי דינא דאפי' מילי מימסרן להו ור' יוסי סובר שמאחר שאם רצו הם כותבים שלוחים הם ומילי לא מימסרן לשליח הא מכל מקום כולהו מודו דמילי לשליח לא מימסרן ולדעת האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו הוא מפני שסובר שכל שאומר אמרו אינו מוסר דברים אלא שהוא כממנה אותו פלני שליח שלא בפניו וכן יש שואלים בסוגיא זו היאך איפשר לר' מאיר באמר לשלשה תנו שיהו יכולים למנות שליח ואף לר' יוסי מה הוצרכו לפסול מטעם מילי והיאך הללו כותבין מה שלא שמעו מפי הבעל או הנותן על פיהם של אלו והרי אין זה אלא עד מפי עד אלא מי שבא להעיד על מה ששמע מפי אחרים אבל אלו אין מעידין כלום שאף כשאתה בא ושואלם על מעשה זה אם נעשה הם אינן יודעים כלום ואין האשה נתרת על פיהם אלא על פי הראשונים שיעידו שהם נצטוו להכתיבו למי שירצו ושפלני ופלני כתבוהו על פיהם ונמצא שאין אלו עדים אלא שעושין מעשה על פי השנים שאומרים להם שנצטוו מן הבעל להכתיבו למי שירצו ונמצא שאין אלו אלא שלוחים בעלמא לכתוב ולחתום ואפי' ליתנו שאין זה אלא כשליח הממונה מצד שליח שנותנו אע"פ שאינו יודע כן מצד הבעל אלא מצד שלוחו ומטעם זה בעצמו אתה קוראה כתיבה לשמה אע"פ שלא נצטוו מצד הבעלים ומכל מקום לענין פסק אין הלכה כר' מאיר כמו שכתבנו:

והאומר לשלוחו צא ותרום אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח והוא שאמרו בשני של קדושין מ"א ב' דלא גמרינן שליחות מתרומה: