מאירי על גיטין נו

ופירשו בגמרא שלכך הוצרך דבר זה לומר בשלשתם ר"ל בגט ובתרומה ובחטאת דאי אשמעינן גט משום דלא איפשר כלומר דאי חיישת למיתה אין לך מביא גט בעולם וישארו עגונות אבל תרומה דאיפשר בחולין אימא לא צריכאי ואי אשמעינן תרומה משום דזימנין דלא איפשר כגון שהיא עניה וצריכה לחזר על הגרנות אבל חטאת מספיקא לא נעייל חלין בעזרה קמ"ל וא"ת תינח בקרבן נשים אבל בחטאת העוף מיהא הרי אמרו שמביאין חטאת העוף על הספק וכמו ששנינו באחרון של נדה ע' א' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וקירב קרבן של אחד מהם ולא הספיק להקריב האחד עד שמת אחד מהמצורעים שני מה תהא עליו אמר להם כותב כל נכסיי לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף על הספק וכן שבמסכת נזיר כ"ט א' שאלו מנין לחטאת העוף שאינה נאכלת יש להשיב שאעפ"כ הוצרכה כאן ללמדה דדילמא התם הואיל ולשם ספק מקריבין אותה אין בה ודאי חלין בעזרה והרי הוא כמתנה אם חטאת הוא הרי חטאת ואם לאו יהא נדבה אבל כאן לימד שמקריבין אותו בתורת חטאת העוף הבא על הודאי:

משנה שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון בחזקת שהן קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא להרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ספינה המטרפת הוא שיסער עליה הים ולא יוכלו המלחים להמשיכה לפי כונתם לחוזק ההסתערות וישארו חיים והספינה שנאבד בים היא שתשבור ותעמוד על פניו כמשפט וזה כלו מבואר:

אמר המאירי שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום כלומר ועדיין לא כבשוה ועל ספינה המיטרפת בים כלומר שהים סוער עליה ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם מפני סערו של ים אלא שכל הכלים קיימים ועל היוצא לידון ר"ל לשמוע גמר דינו נותנין בחזקת שהוא קיים שמן הסתם לא נכבש העיר ולא תאבד הספינה ואין היוצא נידון למיתה אבל עיר שכבשוה כרקום בחזקה אע"פ שלא נתבררה מיתת האנשים שבתוכה וכן ספינה שנאבדה בים ר"ל שנשברו כליה ולא נשאר שם משוט ולא קברניט אע"פ שהספינה עדין על פני המים והיוצא ליהרג ר"ל שכבר נגמר דינו ויוצא ליהרג על פי הגמר דין נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ובת ישראל לכהן מחזיקין אותו כמת ולא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל ואין לה זרע ממנו מחזיקין אותו כחי ולא תאכל בתרומה ובתלמוד המערב הוסיפו עליהם מי שגררתו חיה רעה ומי ששטפו נהר ומי שנפלה עליו מפולת:

וביוצא ליהרג מיהא נאמרו בו בגמרא שני לשונות בשם רב יוסף והוא שאמרו תחלה לא שאנו כלומר דביוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים אלא ביוצא ליהרג בדיני ישראל דזימנין דחזו זכותא ומהדרי ליה אבל בדיני אומות העולם כיון דגמר דיניה מקטל קטלי ליה בודאי ואין נותנין עליו חומרי חיים כלל ולשחדא לא חיישינן דכי שקלי דוקא מקמי דלחתם פורסי שנמג והוא השופט הגדול ולשון פורסי שופט כלומר מתקן הענין ומוציאו לאור מלשון פורסא דמילתא האמור בפרק השולח שפירושו תקון הענין ולשון שנמג פירושו פסק דין ויש מפרשים אותו על השופט ופירושו שונא מעיג ולעג כלומר שאחר חותמתו אין להשיב והקשו לו ממה שאמרו בראשון של מכות שמי שנגמר דינו וברח כל מי שיעמדו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלני על ידי עידותם של פלני ופלני יהרג ואין צריכים לדונו כבתחלה אלמא אין חוששין שמא ראו לו זכות ותירץ בורח שאני שסתם הדבר לא מראיית זכות אירע כן וכן הלכה אלא שיש בו קצת תנאים ביארנום בראשון של מכות במשנת י"ב וחזרו והקשו ממה שאמרו מבית דין של ישראל כלומר כל שבאו עדים שמת פלני בבית דין ישראל ר"ל מיתת עצמו כגון לקה ושנה וכנסוהו לכיפה והעידו שמת שם או נהרג פלני בבית דין פלני באחת מארבע מיתות ישיאו את אשתו מקומנטריסין של אומות העולם כלומר אם העידו שמת או נהרג בבית דין של אומות העולם ומת ר"ל מיתת עצמו וכגון דשדו ליה לקמוניא חלילא שמניחין אותו למות שם או נהרג בשאר דיניהם אל ישיאו את אשתו ומאי מת ומאי נהרג אילימא מת ממש נהרג ממש על הדרך שפירשנו באומות העולם אמאי לא והרי גוי מסיח לפי תמו משיאין על פיו אלא מת פירושו יוצא למות ר"ל ליכנס לכיפה בישראל או לקימוניא חלילא בגוים ונהרג פירושו יוצא ליהרג כגון בארבע מיתות בישראל ואי זו מיתה בגוים ובישראל ישיאו דלא חיישינן לחזו ליה זכותה וקשיא לרב יוסף ותירץ מת ממש נהרג ממש ובגוים לא דמילתא דשיכי בה כזו שמתפארים בהריגתם בדין עבידי למימר נהרג לכל יוצא לידון אע"פ שאינו יוצא מדין ליהרג:

ובלישנא בתרא לא שאנו דנותנין עליו חומרי חיים אלא בבית דין של אומות העולם דשקלי שוחדא אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל שראיית זכות אחר גמר דין לא שכיחא ואין חוששין לה וסייעו מההיא דכל מקום שיעמדו שנים והשיבו שאין סיוע מכאן דבורח שני וכן סייעוהו מההיא דמבית דין של ישראל והשיבו גם כן שאין מכאן סיוע דמת מת ממש וכו':

ורוב פוסקים פסקו כלישנא בתרא וביוצא ליהרג על ידי גוים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל בבית דין של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ובמעידים שפלני נהרג באומות העולם אין משיאין דכל דשיכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו ואין צריך לומר ביוצא ליהרג אבל בישראל אף ביוצא ליהרג משיאין ויש פוסקין לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו ונותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים:

ולענין משנתנו בתלמוד המערב חלקו בה בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת שבכרקום של מלכות אחרת שהם כליסטים אין נותנין עליו חומרי חיים כלל ואם כן משנתנו בכרקום של אותה מלכות והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

מי שאמר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה הואיל ואיפשר לה בחלין מחמירין בה לחוש שמא ימות בשעה זו ואע"פ שבהלך למדינת הים אוכלת בחזקת שהוא קיים לשמא מת לא חיישינן אבל לשמא ימות חיישינן ומה שנתגלגל כאן מלוקח יין בין הכותיים כבר התבאר למעלה:

זה שביארנו שכל שהניחו זקן או חולה נותנו בחזקת קיים יש משיבין בה ממה שאמרו בפרק המפקיד דילמא מיתה סבתא ומיתה ברתא אלמא חיישינן ותירוץ דבר זה שכל שאיפשר והדין מוטל על בית דין אין נזקקין לו לתקנו אלא לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתקן מתחת ידם אבל זו מעמידין אותו בחזקתו מפני שאי איפשר לתקן לגמרי ולחוש: