מאירי על גיטין מב

כבר ביארנו שאין האשה מתגרשת אלא בשטר שנאמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה והמגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה ומכאן אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואף ריח הגט אין בו כל שלשים יום או כל ימי חיי פלני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ואין שום רשות משתייר אצלו לכשיעברו שלשים או ימות הפלני ולענין שלא תלכי לבית אביך לעולם יש שואלים שהרי לענין נדרים אמרו קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר שמאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לך לומר אף בזו שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרנו דכל ימי חיי פלוני שהוא כריתות תירצו בה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה ולכשתכנס שם יעקר התנאי שבית אביה קרוי אף לאחר מותו וכן אם נפל הבית או מכרו אין זה כלום שכל מקום שהוא עומד שם קרוי ביתו ומכל מקום אם מת אביה ונפל הבית שלו יש חוככים לומר שנתקיים התנאי שהרי אביה אין כאן ובית אביה אין כאן ומ"מ מגדולי הרבנים מסכימים לומר שאף כשיבנה נקרא ביתו וכן נראה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכל שבשעת נתינת הגט אין בו כריתות אינו כלום:

כתבו על חרש של עציץ נקוב כשר שהרי נוטל כל העציץ ונותן לה על עלה של עציץ נקוב לדעת אביי כשר אע"פ שלענין שבת נקרא תולש אחר שמכל מקום הוא נותן לה את כלה ולרבא פסול ואע"פ שנתן לה את כלו גזירה שמא יקטום העלה והלכה כרבא ולא מצינו שנחלקו בעלה של עציץ שאינו נקוב אלמא אף לרבא כשר הואיל והעציץ עצמו תלוש שאף כשיקטום כשר ואין כאן חסור קציצה אחר שכלו תלוש כך היא סברת ראשוני הגאונים ורבינו חננאל בכללם ומכאן למדו שהקלף שכותבין בו את הגט אם נשתייר מן הקלף יותר מדאי וחתכו אחר כתיבת הגט אין כאן בית מיחוש ואין דין חסור קציצה נאמר אלא בבעל חיים ובמחובר שהוא תולש דבר מגדולו ויש חוככין בדבר להחמיר בכל חסור קציצה ופירשו דלא נקט פלוגתייהו בנקוב אלא משום דבחרס נקט ליה נקוב לאשמועינן ריבותא דאע"ג דלגבי שבת הוי מחובר לגבי גיטין לא קרינן ליה מחובר ומדאיתמר רישא בנקוב נקט פלוגתייהו בנקוב והוא הדין דפליגי בשאינו נקוב וראייה עוד לדבריהם דבחרס של עציץ נקוב אמרו שקיל ליה ויהיב לה כליה אלמא דאע"ג דחשבינן ליה בתלוש צריך שיהא נותן לה את כלו הא אם שבר חתיכת החרש שהגט כתוב בו אינו כלום וחסור קציצה הוא אע"פ שדינו כתלוש לענין גט וכן שהוא כמיטלטל לענין קנין משיכה וחזקה כמו שיתבאר אלא שיש לדחות ראייה זו דאורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם ליתן את העציץ כלו ולא לשברו ומכל מקום אף בשוברו כן ומגדולי הגאונים כתבו דרך פשרא שאם כשהתחיל לכתבו היה בדעתו לקוץ ממנו אין לו לקוץ הא אם התחיל לכתבו שלא על דעת קציצה אחר כתיבתו לית לן בה שחסור הקציצה תלוי בדעתו ר"ל שמאחר שהיה דעתו לכך נמצא לפי מחשבתו שהוא נכתב בחסור קציצה הא סתמא אחר שהוא תלוש אין כאן חסור קציצה אלא בקרן פרה ויד של עבד והדומים להם ששיורם חשוב אצל הכל ובאלו אף במגלה דעתו שלא לשייר אם שייר פסול ועיקר הדברים שלא לחוש בה כלל מדין הלכה אלא שכמה גדולים פקפקו בדבר:

ושמא תאמר לדעת האוסרים למעלה בהרי זה גיטיך ונייר שבין שיטה לשיטה שלי לותיב ליה תפוק לי דמחוסר קציצה הוא הם מתרצים שזו פירושה והנייר שלי לאחר שיגיע הגט לידה וכשבא לידה מיהא אין כאן חסור קציצה ואין נראה כן דהא דאותיב ליה תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים נימא דבשעת נתינה מיהא ספר אחד הוא אלא בכולהו גוני מיקרו שנים ושלשה ספרים ואין ספק שאף לענין חסור קציצה כן אלא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ואף בבריתא דערלה מוכיח כן והוא שאמרו שם פרק ראשון אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה מן השורש רשב"ג אומר כמחט של מיתון והוא מחט שהרוקם מחבר בו חוטי המשי על הדרך שהאורג מחבר חוטי הפשתן על הקנה הדק פחות מכן כתלוש השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים אלמא אע"פ שקוצץ אותו שורש או מענפיו שהרי אין כלו בר נתינה כשר אלמא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ובתוספות כתבו לחזוק דברינו שכל אדם חותך את הגט מדבר גדול ושלם כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ שהנשאר חשוב ממקום הגט זהו חסור קציצה אבל בזמן שאדם חותך מעט מן המרובה כגון מותר הקלף דרך תקון אינו כלום שהרי בגט אמרן גזייה לזמן ייהביה ניהליה ומפני שהגט שמו עליו וחשוב משיטת הזמן ואין הגט נקרא מחוסר קציצה בכך: