מאירי על גיטין מא

ערב היוצא לאחר חתום שטרות והוא שאחר שנחתם השטר כתב בה ואני פלני ערב גובין הימנו מנכסים בני חורין שמאחר שאין עדים אחריו הרי הוא כמלוה על פה וכבר ביארנוה במקומה בבתרא דבתרא:

אחרוני הרבנים כתבו בסוגיא זו שצריך בענין הגט שיהא הנייר והדיו והקולמוס של בעל ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ובנייר נראה שראייתם מזו של טבלא דמשמע מינה דאף בשאול לא מהני ולדעתם הוא הדין בכל שטרות שעיקר קנייתם בשטר ובדיו נראה שראייתם מפני שלא נתברר בקמא פרק הגוזל ק"א א' אם יש שבח סמנין על גבי הצמר אם לאו ושמא יש שבח וחייב להחזיר ובקולמוס מיהא אין בה הכרע שהרי אפילו גזלו משלם כשעת הגזילה ודיו ושמא הם סוברים מדכתיב ונתן צריך שיהא כל מעשה הגט בדבר שיוכל ליתנו לגמרי למעוטי שאול וגזול ומכל מקום מקצת גדולי הדורות כתבו למעלה במה שאמרו אקנויי אקנו לה רבנן שהדיו והקלף והקולמוס אם הם משל סופר אין צורך להקנותם לבעל שהכל נקנה לו בשכר שנותנת לו הן שכר עמלו הן דמי קלף ודיו וקולמוס וקנה הבעל את הכל אף בלא משיכה ואין צריך להקנות לבעל כמו שכתבנו למעלה הא אם היה הכל מן האשה צריכה להקנות וכמו שדקדקו כאן אם יודעת להקנות אם לאו הכל כמו שכתבנו למעלה:

כתב לה גט על ידה מבואר בתוספתא שאינו גט ואם כתב לה גט ביד עבדו הכנעני ונתן לה את העבד מבואר במשנתנו שהוא גט כתב לה גט בקלף או בנייר ונתנו ביד עבדו שלו וכתב לה שטר מתנה על העבד קנתה העבד ומתגרשת בגט שבידו מתורת חצרה ויש מפרשים שצריך שתהא נתינת העבד קודמת אבל דעת גדולי הרבנים נראה למטה שהגט ביד העבד תחלה ומקנה לה החצר והגט כאחד ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאנו באים בגט זה מתורת חצרה דוקא בשהעבד כפות שאם לא כן חצר מהלכת היא ואף אם הוא עומד כל שאלו מהלך לא קנה אף בעומד ויושב לא קנה ואע"ג דבמתניתין קתני על היד של עבד התם לאו מתורת חצר מקנה לה אלא בתורת גט עצמו כאלו היה קלף או נייר אבל זה שהוא מקנה לה בתורת חצר דוקא בכפות וגדולי הדורות מצריכים בה כפות וישן הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור לא נתגרשה מפני שהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה והביאוה ממה שרבא בעצמו אמר בפרק זורק כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הוי גט והקשה והא חצר מהלכת היא והעמידה בכפות אלמא ישן בלא כפות לא כלום הוא והם מפרשים שהדין כן בכפות בלא ישן שהרי בסיפא אמרו ניעור ומשמרתו אינו גט דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא והם סבורים דמדרישא בכפות סיפא נמי בכפות ואפי' הכי בעינן ישן אלא שהרבה חולקין בה לומר דאע"ג דבישן בעינן כפות כדאיתא התם בכפות מיהא לא בעינן ישן וניעור ומשמרתו דהתם לאו בכפות איירי ורישא לחוד וסיפא לחוד דבכפות ליכא לא משום חצר מהלכת ולא משום משתמרת שלא לדעתה דודאי לדעתה היא משתמרת שהרי אינו יכול להלך אבל בישן ואינו כפות נהי דמשתמרת לדעתה היא מכל מקום משום חצר מהלכת איכא דכל שאלו מהלך כו':

ומכל מקום אם נתנו בתוך קלתה אע"פ שהאשה מהלכת וקלתה עמה אין זה חצר מהלכת דקלתה מינח ניחא ואיהי היא דקא ממטא לה וכן התבאר בדגים שקפצו לתוך ספינתו שקנאם דמיא הוא דממטו לה כמו שביארנו במציעא ואף בתוספות שאלו והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה וכמו שאמרו בקלתה אלא שאין זה נראה דהא זימנין דגופא נייח וידה לא ניחא מה שאין כן בספינה וקלתה וכן שאפי' הניח לה על גופה או רגלה מגורשת אלא שהטעם דמאחר שאין היד זזה ממנה כשאינה מהלכת דמיא והאי דנקט רבא למילתיה בישן וכפות וניעור ואינו כפות והוה ליה נמי למינקטה בניעור וכפות ובישן ואינו כפות ארחא דמילתא נקט ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה דישן בלא כפות גט פסול מיהא הוי:

כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתה ומתגרשת בו וכבר ביארנו לדעת גדולי הרבנים אף בשלא הקנה לה החצר תחלה אלא שאחר שנתן הגט לתוכו הקנה לה החצר והגט כאחד ואע"פ שבטלי גיטיך מעל גבי קרקע אינו גט בזו אינו בא מכח בעל אבל זו שבכאן הואיל ונותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכו הרי זה כאלו נתן לה גט מונח בחפיסה או בכלי מידו לידה וכן שבטלי גיטיך צריכה לנטלו ובזה אינה צריכה ליטלו וכן אין לדמותה לחצרה הבאה לאחר מכן כגון שנתן הגט בחצר חבירו וחברו הקנה לה החצר אח"כ או השכירה או נפלה לה בירושה שבזו אין הגט בא מכח הבעל אבל כאן שהוא מקנה לה החצר והגט כאחד הרי הוא בא מכח בעל ואע"פ שקניית חצר מידה אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא בסוגיית משנה רביעית והיה לנו לומר מה ידה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר לא תהא קונה לה שלא מדעתה אלא בחצר שלה אבל בחצר שלו הואיל ואינה קונה לה בעל כרחה שהרי אם אמרה אי אפשי במתנת החצר לא זכתה בו לא תקנה בו אף מדעתה אין אומרין כן שהרי שליחות קבלה אינו אלא מדעתה ואעפ"כ מתגרשת בהגעת הגט לידו ואע"ג דשליחות לא מידה אתרבאי אלא מושלח ושלחה מ"מ איתקש שליחות דידה לשליחות דידיה דהא תרוייהו מחד קרא נפקי ושלח מלמד שהבעל עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכי היכי דשליחות דידיה איתיה בין מדעתה בין בעל כרחה הכי נמי שליחות דידה והילכך חצר נמי אע"ג דאתרבי מידה דנין בה כן ואע"פ ששליחות קבלה מצאנוהו על כרחה שהרי אב שעומד במקומה מקבל גט לבתו קטנה או נערה על כרחה איפשר דאב לאו שליח מיקרי אלא הרי הוא במקומה לגמרי:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים אף לא על האוכלין אמר הר"ם פי' אמרו נותן לה את הפרה לפי שלא יותר שיחתוך הקרן אחר הכתיבה למאמר השם ית' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ר' יוסי דורש ספר לא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים אחר שהוא אומר ספר ולא אמר על הספר או בספר כבר התיר כל מה שאיפשר לכתוב עליו והלכה כחכמים:

אמר המאירי על הכל כותבין את הגט על עלה של זית ואע"פ שהוא כתב היכול להזדייף פירשוה בגמרא בעידי מסירה וכל שבעידי מסירה אין מקפידים בכתב שיכול להזדייף או שמא אף בעידי חתימה וברושם בסכין על העלה כמו שביארנו למעלה ושאלו בה בתלמוד המערב לאו כמקורע הוא כלומר שהרי אי איפשר לכתבו בעלה אחד ותירצוה בשני פנים וכבר כתבנום למעלה ועל קרן של פרה אף זו כתב היכול להזדייף הוא ואתה מפרשה בעידי מסירה או שכתב הגט חקוק על הקרן ונותן לה את הפרה כדי שלא יהא מחוסר קציצה אחר כתיבה ואם חתך הקרן שנכתב בו הגט אחר שנכתב הגט ונתנו לה אינו גט ושאלו בו בתלמוד המערב מסרו במוסרה מהו במדת הדין את אמר נקנה מקח ואף הכא את אמר כן או שניא הא דכתוב ונתן בידה עד שיהא כלו בידה ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו ושמא תאמר אף כשנותן לה את הפרה נחוש שמא יקצוץ על הדרך שחששו בעלה של עציץ נקוב שפסלו רבא מגזירה שמא יקטום אע"פ שיכול ליתן לו את כלו איפשר מפני שהקרן קציצתו קשה ואם יבא לקוץ נזכר הוא קודם שיקוץ אבל עלה מתוך שקציצתו קלה קייץ ליה ולאו אדעתיה:

ועל היד של עבד ואף זו בעידי מסירה או בכתובת קעקע וכן אף בזו צריך שיתן לה את העבד מטעם חסור קציצה ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ואין הלכה כמותו אלא כחכמים:

משנה אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר' יודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחיתומו בתלוש ר' יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירים אמר הר"ם פי' אמרו כתבו במחובר לקרקע ובתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות כאשר הניח לשמה ויחתום ויתן לה והוא ענין אמרו וחותמו ונותנו לה ואין הלכה כר' יהודה בן בתירה בגיטי נשים אלא בשאר שטרות דעלמא בעינן כתב שאינו עשוי להזדייף וזיוף הוא לפי הדבר המחוקה והעור הדק שיקרא דפתרא אפשר בו המחק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה:

אמר המאירי אין כותבין במחובר לקרקע ואפי' נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתיב דבר הנתן מיד ליד ופירשו בגמרא שאפי' בדיעבד אינו גט וזה שאמרו כתבו על המחובר ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לו כשר פירושו כששייר מקום התורף ופי' משנתנו אין כותבים לכתחלה במחובר אפי' טופס מגזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתב התורף ר"ל שם האיש והאשה והמקום והזמן והרי את מותרת לכל אדם בתלוש ונתנו לה כשר וזה שאמר וחתמו פירושו על כתיבת התורף ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ופי' חתמו השלימו על הדרך שאתה קורא לסוף הברכה חתימה דאי רבנן דאמרי עידי חתימה כרתי אם כן האי חתמו פירושו חתימת העדים וא"כ כל כתיבתו במחובר וזו היא שטתו של ר' יוחנן בגמרא אלא שר' שמעון בן לקיש העמידה כר' מאיר שאינו צריך לשמה אף בתורף וכן הדין בתלוש ומפרש וכתב לה על חתימת עדים ולא מצינו תנא מזקיק לכתיבה וחתימה לשמה אלא ר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ותנא קמא חולק עמו לומר שאינו צריך לשמה אלא או בכתיבה לר' אלעזר ופי' יחתמו השלימו או בחתימה לר' מאיר וחתמו פירושו על חתימת עדים אלא שלר' אלעזר אם חתמו שלא לשמה פסול דמודה הוא במזוייף מתוכו ופי' המשנה לדעת ריש לקיש אין כותבין את התורף במחובר גזירה שמא יחתום במחובר ויפסל כתבו במחובר וחתמו בתלוש כשר וכדקאמר איהו אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואע"ג דבההיא אף לכתחלה הוא מתיר וזו שבכאן דוקא דיעבד משום דמחובר הדבר מצוי שיחתמהו במקום כתיבתו אבל בלשמה אין לומר כן דבדעתא תליא מלתא והלכה כר' יוחנן והלכך כל שכתב התורף במחובר פסול ואף לשיטת גדולי הפוסקים שפירשו דברי ר' אלעזר אף עידי מסירה ומ"מ כל שיש שם עידי חתימה כשר אף בלא עידי מסירה והיה לנו לומר שכל שחתמו בתלוש אע"פ שכתב התורף במחובר כשר אינו כן שמכל מקום לדעתו הואיל וכשר בעידי מסירה משמע דוכתב אכתיבה קאי וכל שכתבו לתורף במחובר אף בחתמו בתלוש פסול דלעולם כתיבה בעינן לשמה מצד עצמה וחתימה אין צורך בה כלל אלא שכל שהוא חותמו צריך שתהא חתימה לשמה כדי שלא יהא מזוייף מתוכו ונמצא כתיבה בתורף וחתימה לשמה ושכל שכתב את התורף שלא לשמה אינו גט כלל וכן כתבו רבים אף בחתמו שלא לשמה אלא שגדולי המחברים דנין אותו כגט פסול וכן כל שכתב טופס שלא לשמה ותורף לשמה הגט פסול אבל מחובר כל שכתב הטופס במחובר והתורף בתלוש כשר שמאחר שאין כתיבת מחובר מצויה כל כך לא גזרו בה בדיעבד וכן בכתיבת חרש שוטה וקטן בשיור תורף אין פוסלין אותו בדיעבד מפני שאין כתיבתם מצויה כל כך:

ובקצת הל' ספרדיות נמצא לגדולי הפוסקים שכתבו בזו שאמרנו במחובר דבשיור תורף מיהא כשר בדיעבד וליתה כדבעינן למימר קמן עד שגדולי המפרשים הגיהום עליה והבינו את דבריהם ממשנת הכותב טופסי גיטין האמורה בדין לשמה שר' אלעזר פוסל אף בשיור תורף ומ"מ בכתיבת חרש שוטה וקטן הכשירו בדיעבד בשיור תורף והיה להם לאותה שטה לומר גם כן ליתה אלא שאף הם חזרו לכתבה במחובר כדברינו:

ויש נוטים לדעת שלישית ומכשירים אף בלשמה בדיעבד בשיור תורף ומפרשים שם ר' אלעזר מכשיר בכל השטרות אף בתורף דלא גזרינן שאר שטרות אטו גיטין חוץ מגיטי נשים שפסול בתורף אף בדיעבד ובטופס כשר בדיעבד ומה שאמרו שם בגמרא אליבא דר' אלעזר גזר טופס אטו תורף בלכתחלה קאמר ואין הדברים נראים כלל אלא כמו שכתבנו תחלה:

ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין על הדפתרא ר"ל דלא עפיץ מפני שהמחק מצוי בו שלא בהיכר ולא על נייר מחוק ופירשו בו גדולי הרבנים מפני שיכול לחזור ולמחקו בלא היכר הואיל ואף העדים חתומים על המחק וקשה לדבריהם שהרי באחרון של בתרא קס"ד א' אמרו אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים עד שמזו הכשירו הוא ועידיו על המחק ותירצוה בתוספות שזו שבכאן שנמחק שנים ושלשה פעמים ושוב אין בה היכר ויש שפירשוה בשהעדים על הנייר שאף בשטרות פסול כדאמרינן התם הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול ומחשש זיוף וכן עיקר וחכמים מכשירין ופירשו בגמרא מאן חכמים ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכן הלכה שכל שבעידי מסירה אין מקפידין על כתב היכול להזדייף:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: