מאירי על גיטין כו

בריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין לו אבל לא נותנין ומכל מקום שכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין שמתוך שהוא בהול לא כיון דעתו לומר תנו וכן הדין ביוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא כמו שיתבאר:

הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא והמשיא אשה לבנו גדול בביתו קנאו ויש בדינין אלו תנאים וכבר ביארנו הדין בארכה במקומו במסכת בבא בתרא:

זה שביארנו בדין מעמד שלשתן שקנה בין במלוה בין בפקדון יש שואלים בפקדון מיהא מה צורך למעמד שלשתן יאמר המפקיד לנפקד תן מנה שהפקדתיך לפלני ויזכה זה בשביל המקבל שהרי תן כזכה ותירצו בה שאין אומרין תן כזכה אלא כשבא לידו מתחלה על דעת שיתננו לפלני אבל זו הרי היא בידו תחלה בתורת פקדון ויש מתרצים שבלא מעמד שלשתן אם אמר הנפקד איני נותן לו לא קנה הלה אבל במעמד שלשתן אע"פ שלא קבל עליו הנפקד או שאמר לא אתן קנה הלה וראיה להם ממעשה של איסור הנזכר בבתרא קמ"ט א' דאמר רבא במעמד שלשתן לא אזילנא אלמא דאי אזיל מקני ליה על כרחו של רבא שהיה נפקד ואין הדברים נראין שהרי אמר רב אשי בכאן בההיא הנייתא דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה לחדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא שלא נאמר דין מעמד שלשתן אלא כשהנפקד מקבל עליו ליתן ואע"פ שנדחית והעמדנוה כהילכתא בלא טעמא מכל מקום למדין הימנה דדוקא כשהנפקד מקבל עליו כן וזו של איסור האי דקאמר לא אזלנא משום דאי אזיל ולא מקבל אנפשיה למיהב ליה כסיפא ליה מלתא ומכל מקום טעמא דאמימר מוכחא כסברא קמיתא דאי איהו מקבל מאי האי דקאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משעבדנא וכו' והלא עכשו מיהא משעבד עצמו בכך ומכל מקום איפשר שאין הקבלה שעבוד גמור:

טעם זה שהזכרנו בשמו של אמימר והוא מה שאמר נעשה כאומר בשעת מתן מעות משעבדנא לדידך ולכל מאי דאתי מחמתך ודחה בסוגיא זו ממה שהקשו עליה אלא מעתה הקנה לנולדים הכי נמי דלא קנו כלומר שאם שמעון חייב לראובן מנה ואחר כך נולד לוי והגדיל והקנהו ראובן מה שיש לו אצל שמעון במעמד שלשתן הכי נמי דלא קני הואיל ומהאי טעמא אתיא דהא אפי' לר' מאיר אין אדם משעבד עצמו למי שלא בא לעולם והרי זו לא שמענו שדין מעמד שלשתן אף בדין נולדין הוא נאמר ושמא תאמר והלא כל שכותבין בשטר לו ולבאי כחו משעבד עצמו לנולדים אין זה כלום שכל שכותב בשטר באי כחו פירושו או יורשים או לקוחות ואם יורשים הם אין זה משעבד עצמו להם אלא לאב ומשועבד הוא ליורשים ממילא מתורת ירשה ואם לקוחות עכשו הוא שלוקחים ולא שעבד עצמו להם אלא שזה מכר זכותו להם אבל זה שאין מכירת זכות זה מספקת מן הדין ואתה אומרו שהלווה משועבד מצד שהשעבוד נסתלק למפרע מן המלוה ואשתעבד ליה היאך משעה שלוה לזה שהמלוה הקנהו עכשו נמצא ששעבד עצמו למי שלא בא לעולם ומכל מקום אע"פ שנדחה יש ללמוד הימנה לשאר ענינים וקצת מפרשים למדו ממנה שאם היה כתוב בה בהדיא משעבדנא לך וכו' אם רצה למכרו אין צריך כתיבה ודיו במסירה שהרי הלווה משועבד לכל באי כחו של מלוה ופירוש הדברים דודאי בעי כתיבה כדי שלא יוכל המלוה לחזור אבל כל שהמלוה אינו חוזר אינו צריך כתיבה מצד שיהא הלוה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ובלבד שיביא זה ראיה שבעל השטר מסרו לו בתורת הקנאה אף הם למדים המנה שכל שכתוב בה כן אם מכר זה את השטר אינו צריך למעמד שלשתן הואיל ומביא עדים שבא מכחו דיו בכך לא אמרו בזו מעמד שלשתן אלא בשלא כתב לו בפירוש משעבדנא לך וכו' וכן למדים הימנה למוכר שטר חוב לחברו שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול שלא נאמר יכול למחול אלא מצד שאינה קניה מן התורה זה עיקר השיעבוד הוא דמשעת הלואה אשתעבד ליה ומכל מקום יש חולקין לומר שזו שאמרו נעשה וכו' מתקון חכמים היא או שמא הואיל ונדחה טעמו נדחה כל היוצא ממנה אלא שאנו כתבנוה כן בראשון של מציעא ובקמא פרק חובל גדולי המפרשים למדו הימנה שכל שכתוב בשטר משעבדנא לך וכו' ומכרו אף בלא מעמד שלשתן אינו יכול עוד למחול וכבר נדחית בחבור זה בראשון של מציעא: