מאירי על גיטין כה

כבר ביארנו במשנה ששכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני בין שאמר תנו מנה זה והוא הקרוי כאן צבורים ומונחים בקרן זוית כלומר שעליהם הוא אומר מנה זה בין מנה סתם כגון שאמר תנו מנה לפלני ולא רמז על איזה מנה שנותנין לאחר מיתה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין אומרין במנה סתם שמא מנה קבור קאמר שאין חוששין למנה קבור:

ומכל מקום בריא שאמר תנו מנה לפלני אינו כלום ואפילו בצבורים ושאמר מנה זה שאין מטלטלין של בריא נקנין עד שימשוך ואין צריך לומר במנה סתם ומכל מקום אם היה אחד חייב לזה מנה ואמר לי מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ואפי' במנה סתם שדין זה ר"ל מעמד שלשתן אין בו חלוק בין מלוה לפקדון אלא נאמר הוא אף במלוה אע"פ שאינה בעין הא שלא במעמד שלשתן לא קנה אף בצבורים עד שימשוך:

ויש שואלים ואחר שמת בריא זה שאמר תנו מנה לפלני או תנו מנה זה לפלני יתחייבו היורשים ליתנו מתורת מצוה לקיים דברי המת בין במנה זה בין במנה סתם שהרי דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אף בבריא שצוה ומת כמו שיתבאר למטה בענין הולך מנה לפלני וכן מצוה היא שכופין עליה וכמו שאמרו בפרק השולח פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירשו אחרוני הרבנים שאין דין מצוה לקיים דברי המת נאמר אלא כשהמצוה הוציא הדבר מרשותו ומסרו ליד שליש כגון הולך מנה לפלני האמור למטה וכגון משליש מעות לבתו וכגון תנו שקל לבני שמסר הנכסים לאפוטרופוס אבל זה שאמר תנו וכשמת עדין הממון בידו אין אומרין בזו מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי מתנת שכיב מרע דאפי' במקצת בעיא קנין כי מית מיהא לקנינהו משום מצוה לקיים דברי המת אלא שלא נאמר כן אלא כשהוציא הממון מידו ואע"פ שפלנית שפחתי עדין היא ברשות היתומים הואיל ויש לה דעת לזכות בעצמה הרי היא כמי שיצאה מתחת ידו ולא סוף דבר לדעת המפרשים יעשה לה קורת רוח ותשתחרר אלא אף לדעת המפרשים קורת רוח שלא להטריחה במה שהיא אומרת שאינה יכולה לעשות מכל מקום זכתה בעצמה לאותו קורת רוח ואע"פ שבמעשה של אסור גיורא הנזכר בבתרא קמ"ט א' לא באו בו מטעם מצוה לקיים דברי המת בזו מכל מקום כשהוציאם מתחת ידו לא הוציאם על דעת שינתנו לרב מרי בריה ועוד שדין מצוה זו אינו אלא כשהוא מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו אבל על אחרים לא ואם כן אין מצוה על רבא שהיה נפקד וזוכה בפקדונו מן ההפקר להחזיר מה שזכה בו מדין מצוה לקיים דברי המת ויש מתרצים שמצוה לקיים וכו' אין כופין את היורשים עליה כדין מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם שאין כופין עליה וקורת רוח של שפחה מכיון שאמר שלא ישתעבדו בה הרי הוא כמי שהפקירה והרי אמרו במפקיר עבדו ומת שכופין את היורשים לכתוב לו גט שחרור ואין זה כלום שהרי אף בתוספתא של בתרא אמרו האומר נתתי שדה זו לפלני נתתיה לו תהא שלך הרי היא שלו יטול פלני בנכסי יקנה פלני בנכסי יחלוק פלני בנכסי הרי זו מתנה תנתן לו רבי אומר זכה וחכמים אומרים לא זכה וכופין את היורשים לקיים דברי המת כלומר רבי אומר זכה שהוא כאומר לו הריני נותן שדה פלני לפלני וכלן בשטר וחכמים אומרים לא זכה שאין זה אלא כמצוה שתנתן לו אבל הוא אינו נותנה לו עכשו ואע"פ כן אם מת מצוה לקיים וכופין אותו עליה ואף זו קשה לתירוץ ראשון שהרי תנתן לו לא יצא הממון מתחת ידו ונמצאו שני התירוצים נפרכים ביד של תוספתא זו:

ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שכל שהמת מצוה ליורשיו או למקבלי מתנותיו או לשלוחיו עשו כך וכך מנכסי ומת מצוה לקיים את דבריו בין במוסר בין במצוה כגון הולך מנה לפלני שמינה השליח לכך וכן תנו שקל עשו לה קורת רוח אבל כשאומר הריני נותן לפלני כך ולא צוה ליורשים שיתנו ומת אין בזו דין מצוה לקיים וכו' אלא קנה מן הדין קנה וזו היא שאמרו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ומתניתין דקאמר תנו לא ליורשים הוא אומר כן שאלו כן כופין עליה ואין צורך למעמד שלשתן אלא שלעדים הוא אומר כן כלומר היו עלי עדים יתנו לפלני מנה שאני נותן לו ואין זה אלא כמוסר דבריו בתורת עדות וכן יראה לי לדעת זו מה שאמרו בפרק התקבל בגניבא שאמר זכו ארבע מאה זוזי לר' אבינא שלא היה אלא כמוסר דברים לעדים ומכל מקום קשה לי לדבריהם זו שבתוספתא שהזכרנו שהרי תנתן לו אינו לשון צווי ליורשים ומכל מקום אפשר לפרש שהוא אומר להם דבר זה כמצוה להם שאף בשפחה יש גורסין יעשה לה קורת רוח בלשון נפעל ואע"פ שהם כתבו ביטול יקנה ויחזיק שאינן לשון צווי ליורשים מכל מקום תנתן לו אפשר שהוא כענין ציווי כענין יעשה לה קורת רוח ומכל מקום בירושלמי נראה דוקא בלשון ציווי גמור שאמרו שם טבי עבדי עשיתי בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי זה בן חורין וכלן בשטר יעשה בן חורין רבי אומר זכה ורבנין אמרין לא זכה תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים (לא) זכה שכופין את היורשים לקיים דברי המת אמר ר' זעירא אם באומר שחררו אף רבי מודה אם באומר כתבו ותנו אף רבנין מודו אלא קיימין באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנין אמרין האומר תנו כאומר שחררו הא למדת שבאומר שחררו אף רבי מודה שכופין את היורשין לשחרר מפני שמצוה לקיים דברי המת ובאומר כתבו ותנו אין זה צווי ליורשים ובאומר יעשה בן חורין לרבנן אין זה לשון צווי ומכל מקום לשון תנתן הוא פשוט יותר לענין צווי: