מאירי על גיטין קמ

מי ששחטו בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם ראוהו מגויד ר"ל מחותך מלשון גודו אילנא או מגוייר ר"ל מנוקב בחצים מלשון גירי או צלוב ואמר כתבו גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו כשאר שכיב מרע ואע"פ שכל אלו מיתתם ודאית מ"מ עדין הוא חי ושבוש הדעת אין כאן שכל אלו אע"פ שבשעת נתינה דחיק להו עלמא טובא עד שנראה כאלו לא נשאר בהם דעת כלל כל זמן שהנשמה בקרבם דעתא צילתא הוא ואין דעתם משתבשת בכך אלא שמחמת חולשא נראה כן ומ"מ אם ראינו בהם בשעת נתינה סימני שבוש צריכין להתישב בדבר:

ולענין ביאור זו שהקשו לר' יוחנן משמועה זו לא שיעלה על הדעת לדמותה לקורדיקוס שאם כן מתניתין גופה תיקשי דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ובזו אמרו כותבין ונותנין על פיו אלא שכך פירושו שמי ששחטו בו רוב שנים ודאי כבר תשש כחו בשעת צוויו עד שאינו מספיק לכתיבת הגט וחתימתו ונתינתו עד דזקיף ליה עלמא עד שלא ישאר בו שום דעת ואעפ"כ הואיל ובדעת צלול אמר כתבו כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה בקרבו אע"פ שאין לו דעת וקשיא לר' יוחנן ותירץ דעתא צילתא היא ועד שעת יציאת נשמה לא משתבש אלא שחולשתו תקפה ומכאן למדו קצת חכמי הדורות בשכיב מרע שאמר כתבו ונשתתק שכותבין ונותנין בשעת השתוק ואין חוששין לטירוף דעת ואין דנין את השתוק כסימני שבוש שכתבנו עליהם שצריך להתישב בדבר שהשתוק מחמת חולשא הוא ואע"פ שבנשתתק אמרו שצריך בדיקה אלמא שחוששין בשתוק לטירוף דעת התם נשתתק מתוך בוריו אבל מתוך חליו חולשא בעלמא הוא ומכל מקום מגדולי הדורות ראיתי שמחמירין ומשום דנשתתק סתמא קאמר ומעתה כל שנשתתק בין צווי לכתיבה ונתינה בודקין בחזקת שלא נטרפה דעתו ובתוספתא כל זמן שיש בו נשמה פירושו בבדיקה אלא שלקצת מפרשים ראיתי בשם תלמוד המערב שכל שנשתתק מתוך חליו דיו בבדיקה פעם אחת הא כל שלא בבדיקה לא וא"כ זו של שחט בו רוב שנים ומגויד וצלוב קים להו לרבנן שאין דעתם מתבלבלת בכך הא כל שהוכה בראש שמוחו מתבלבל או בלב בודקין אותו ואף בקצת חבורים מצינו בשם חכמי פרובינצא שאירע להם מעשה בשכיב מרע שאמר כתבו וכו' ונשתתק ונתנוהו בשעת השתוק ומת לו מתוך השתוק והצריכוה חליצה:

לענין עדות אשה כל ששחטו בו שנים או רוב שנים וברח ולא ראוהו שמת מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו שאע"פ שעדין חי הוא סופו למות בקרוב בודאי ויכולין להעיד בלא פקפוק:

ההורג בשגגה שהוא גולה כמו שהתבאר במקומו ענינו בשמת הנהרג מיד אבל אם לא מת מיד אע"פ שכבר אמדוהו למיתה ושלא נפסק חליו שמחמת המכה עד שמת שאלו במזיד כיוצא בזה נהרג בשוגג אינו גולה שמא הוא קירב את מיתתו בפרכוסו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו ואפי' בשחט בו שנים או רוב שנים בשוגג כגון שנפלה סכין מידו ושחטו הדין כן ומתוך כך כל שלא פירכס שנמצא שלא קירב הוא את מיתתו וכן ששחטו בבית של שיש שאין הרוח שולט בו הרי זה גולה וזו שאמרו חובשין אותו כו' ואי מיית קטלינן ליה שוגג שאני שראוי להקל בו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא לא נאמרה אלא בשחט בו רוב שנים אבל מכה אחרת אין רוח ופרכוס מקרבין את מיתתו והדברים נראין שהרי שוגג דקרא ביער הוא ורוח מצויה לשם והיאך אפשר דקרא במת לשעתו מיירי ודבר שאינו מצוי הוא למות המוכה בשעתו ומ"מ יש מפרשים כן בכל מכה וקושית היער יראה לי לתרצה בשאמדוהו למיתה מיד וכל שאמדוהו מיד למיתה אין תולין עוד לפרכוס ולבלבול רוח אבל כל שלא אמדוהו ומת לאחר שעה תולין וזו של שחט שנים או רוב שנים דרך ריבותא נאמר כלומר אף בזה שהכל יודעין שאלו בא לתורת אומד היו אומדין אותו למיתה כל שלא אמדוהו מיהא תולין לקירוב מיתה שעל ידי סבה וכל שבשוגג אף בקירוב פוטרו אע"פ שהמיתה ודאית כך נראה לי והדברים מחוורים וכבר ראיתי לקצת רבנים שטרחו לישבה בדברים זרים ולא נראו לי דבריהם: