מאירי על גיטין קל

האומר לחברו ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים אין עירובו עירוב מפני שקפידא הוא וכן אם אמר לו ערב לי במגדל ועירב לך בשובך או ערב לי בשובך ועירב לו במגדל אינו עירוב כך היא שיטתנו וכן פסקוה גדולי המחברים וכדעת רבא שהעמיד זו שאמרו עירובו עירוב לדעת ר' אלעזר שסובר מראה מקום הוא לו וזו שאמרו אינו עירוב לדעת רבנן דאמרי קפידא הוי והלכה כרבנן ושמא תאמר והלא אף ר' אלעזר מודה דאיהו מדעתיה מגרש קפידא הוי ובעירוב מיהא מדעתו הוא מ"מ לא אמרה ר' אלעזר אלא בגט דארחיה דאיניש למידק ומ"מ יש פוסקים כרב יוסף שתירץ כאן בשלו כאן בשל חברו ורוב מפרשים פירשו בה דבשלו ליכא קפידא שלא אמרו דין קפידא אלא בגט דהכא ניחא ליה דליבזי והכא לא ניחא ליה הא בשל חברו ר"ל שנתן לו חברו רשות לערב בשלו ובתמרים ואמר לו לשלוחו ערב לי בתמרים של פלני שנתן לי רשות בהם והלך ועירב לו בגרוגרות אינו כלום דבהא ודאי בשל חברו קפיד ומגדל ושובך נמי פירושו מפירות של מגדל או של שובך והן של חברו שהרשהו באחת מהן ולפירוש זה יראה שאם עירב הוא בשל חברו במה שלא הרשהו עירובו עירוב שאם לא כן מאי איכא על ידי שלוחו דאינו עירוב ואם כן המערב בגזל עירובו עירוב והדברים רופפים:

ומ"מ לקצת חכמי הדורות ראיתי פי' נאה והוא שכל בשלו יש קפידא אבל כל שאמר לו חברו אני מערב לך בשלי והוא אומר ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות עירובו עירוב שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבלו הימנו וכן הדין במגדל ושובך שבשלו יש קפידא ובשל חברו על הדרך שהזכרנו אין קפידא ומ"מ כל שחברו הרשהו ערב לך בשלי בתמרים ועירב לו בגרוגרות כל שכן דאיכא קפידא ואינו עירוב אף על ידו ואפי' בדברים ששיעורן שוה לעירוב ולפירוש ראשון יש ללמוד מכאן דין אחר ממה ששאלו מגדל ושובך מאי שלו ומאי של חברו איכא כלומר דאפי' הרשהו חברו לערב במגדל שלו ועירב בשובך ודאי עירובו עירוב ואם כן למדנו שאם הניח אדם עירוב בבית חברו או בחצרו או ברשותו שלא מדעת חברו עירובו עירוב והדברים רופפים:

המשנה החמישית האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום מבואר לר"ם:

אמר המאירי האומר ר"ל לעדים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו שכל אלו משמען לשם גירושין כתבו גט שהרי הורגל הלשון לקרות לספר כריתות גט סתם וגרשוה שהוא לשון גירושין ואין גירושיה אלא בכתיבה ונתינה ואף מלת גרשוה כולל כתיבה ונתינה כתבו אגרת ותנו לה שהרי נקראת אגרת שבוקין ופירשו בגמרא שאם אמר שלחוה או שבקוה או תרכוה דינן כדין גרשוה אמר להם פטרוה אינו כלום שמא מלשון פטור חובות אומר כן ובגמרא אמרו אמר ר' נתן פטרוה בחרק הפ"א דבריו קיימין מפני שהוא לשון צווי ומ"מ גוזרין אותו מלשון גט פטורין ולא מלשון פטור וחובה וכנגד משנתנו אבל אם אמר פטרוה בפתח הפ"א אינו כלום שהרי לשון עבר הוא ואמר רבא ר' נתן דבבלאה ר"ל שלשונם לשון ארמי דייק בין פיטרוה לפטרוה כלומר שכל שאמרה בלשון צווי הוא גוזרה מלשון ארמי תנא דידן לא דייק ואף בלשון צווי גוזרין אותו מלשון פטור וחובה ושבקוה ותרכוה שאני שאין להם הבנה אחרת:

והלכה כמשנתנו אלא שגדולי המפרשים סוברים דבבבל מיהא הלכה כמותו ושאר הלשונות מיהא אף הם צריך שיהו בלשון צווי ואני תמה שהרי בלשון ארמי אף פטרוה בפתח הפ"א לשון צווי הוא ונראה לפרש פטרוה ר"ל בפתח הפ"א ודגש הטית דבריו קיימים שזהו לשון גט פטורין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון עבר וענינו פטור וחובה ולמשנתנו הואיל ומ"מ משמעו גם כן על לשון פטור וחובה אינו כלום ויש מפרשין פטרוה בחרק הפ"א הוא לשון גט פטורין לר' נתן ופטרוה בפתח הפ"א אף הוא לשון צווי אלא שענינו לויה כמו נפטרו והלכו להם ולמשנתנו אין ביניהם הפרש וכן פרנסוה אינו כלום ואע"פ שאיפשר שהוא כמי שאומר פרנסוה בענין זה כלומר שתמלאו חפצה שמא על צרכי פרנסה הוא אומר וכן עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי אינו כלום וכל מה שכתבנו שלא אמר כלום כתבו גדולי המפרשים אפי' היה מדבר עמה על עסקי גיטה שאם לא כן מאי למימרא וכן אותם שאמרו שכותבין ונותנין דוקא במדבר על עסקי גיטה שאם לא כן גרשוה תרכוה שלחוה מה מועיל והרי מצינו גרש את האמה הזאת שלחו נא זאת מעלי ומ"מ דוקא בשמות אלו שלא הוזכרה בהם כתיבה ונתינה אלא שענינם כולל את שתיהן אבל כתבו אגרת ותנו לה הרי הוא ככתבו גט ותנו לה ודברים אלו יש לדין בהם כפי מה שעיניו רואות ופירשו בגמרא שאם אמר הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הרי זה ספק אם משמען לגירושין או לענין אחר ואין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הרי זו ספק מגורשת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק החמשי גם כן והוא שאמר בראשונה היו אומרין היוצא בקולר ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה ר' שמעון השזורי אומר אף המסוכן אמר הר"ם פי' היוצא בקולר מי שיצא והוא אסור בזיקים לדון אותו אצל השלטון ומפרש הוא אשר ירד בים ויוצא בשירה הולך במדבר כאשר יצא עם חבורה הנה יספיק מאלו באמרם כתבו לבד ואע"פ שלא יאמרו ותנו לפי הענין שהוא רצה שיתנו לה גט ויגרשוהו מדעתו והלכה כר' שמעון שזורי:

אמר המאירי הדבר ידוע שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו וכמו שאמרו למטה בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ומ"מ בראשונה היו אומרין שהיוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי אומדן הדעת הוא שלנתינה מתכוין אלא שמתוך שהוא בהול אינו משלים את דבורו וכותבין וחותמין ונותנין אע"פ שלא אמר תנו ופירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר בקולר של נפשות אלא אף בקולר של ממון שכל קולר סכנה וחזרו לומר כן אף במפרש מן היבשה לים ר"ל בשעה שיוצא מן העיר לילך לדרכו עם השיירה ור' שמעון בן שזורי הוסיף בה אף המסכן וכן הלכה ולא סוף דבר בנוטה למות אלא אף בחולה שכל חולי בחזקת סכנה והראייה שהרי אמרו למטה בריא שאמר כתבו רצה לשחק בה וודאי ר' שמעון בן שזורי היא ואלמא דוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין וכן בפרק ראשון אמרו לא מיתוקמא מתניתין בשכיב מרע והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא ונוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן ואע"פ שפירשו בתלמוד המערב על זו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים מפני שסתם הדברים אין אדם מחזיק חולי של סכנה כרוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מכל מקום אם קפץ עליו החולי והכביד מיד כך הוא הדין:

משנה מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט אמר הר"ם פי' אמרו רצה לשחק כאשר לא יהיה שם ענין יורה על כונתו כמו שיסופר בזה המעשה והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי אע"פ שלא אמר ויתן הרי אלו יכתבו ויתנו ופירשו בגמרא אע"פ שאין מכירין אותו אלא שפירש להם שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה ואין חוששין לזיוף כגון שמא אשה היא ויש לה צרה ומכוונת לקלקלה בגט זה שכל שבשעת הסכנה כגון זו שיש לחוש שמא ימות ואם לא עכשו אימתי כותבין אע"פ שאין מכירין אותו שפירש אלא שמ"מ אם הוא בבורות העמוקים צריך שיכונו את הקול אם הוא קול גמור או ערבוב של איזה דמיון ומדברי גדולי המחברים נראה שצריך להעלותו אלא שמ"מ אם אי אפשר להם יכוונו את הקול בכל יכלתם ולמדנו שכל שאין שם שעת סכנה כגון שהוא בארץ אחרת ואין לו מכירין שלענין זה כשעת סכנה הוא שאם לא עכשו אימתי שמא תארע סבה ותעכב וכן מעשים בכל יום:

ולענין מה שכתבנו בכל השומע יכתוב פירשו בפרק המדיר דכיון דאמר יכתוב שליחותיה קא עביד ומכח שליחותו הם כותבים ויש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ופירשוה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום שאם לא כן הרי תרם שלא מדעת ואי אמרת שליחותיה עביד הרי נהנה ממנו אינו כלום דהתם לאו צואה דידיה הוא אלא שהוא כנותן רשות כלו' כל הרוצה יעשה ודיו בכך לענין תורם שלא מדעת דבגלויי דעתא סאגי כמו שאמרו קדושין נ"ב ב' בכלך אצל יפות שאם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וקצת גדולי הדורות חדשו בדין השומע שאם שמעו רבים אינו כאומר לכלם כתובו אלא אם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך מעמד כלם שלא כל השומע לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים מהם והדברים נראין:

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה כמו שכתבנו ומעשה בבריא וכו' פירשו בגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ר"ל שסופו הוכיח שבשעה שאמר כתבו היה דעתו להמית את עצמו אף זה בהול הוא וכל שכתבו ונתנו לה בחייו והרג עצמו מיד או הפיל עצמו לים או השליך עצמו מן הגג הרי זה גט אבל אם באונס כגון שעלה לגג ודחפתו הרוח אינו גט ומעשה בבריא וכו' ואם הדבר ספק אם הפיל עצמו אם דחפתו הרוח כתבו גדולי המחברים שהוא גט עד שיודע שהרוח דחפתו ואף בתלמוד המערב אמרוה כן אלא שמ"מ צריך לפרש בדבריהם דדוקא כשהיה כן לאלתר ולשון תלמוד המערב בזה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעינה מן הדא אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט ועל אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: