מאירי על גיטין ק

זה שאמרו שאין נפרעין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין לא סוף דבר בנשתעבד מחמת מכר אלא אף בנשתעבד מחמת מתנה כן שאם תאמר הרי לא נאמר אלא משום פסידא דלקוחות ואין כאן פסידא אף בזו איכא פסידא דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכן אתה למד כן ממה שאמרו שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה עד שאם יחסר הממון יפסיד האחרון שלא נתכון זה ללשון קדימה אלא שלא היה איפשר לו להוציא את שלשתם בדבור אחד והילכך מחלקין כלם את הנמצא לפי חשבון העזבונות ואף לדעת רבי שאמר בפרק מי שהיה נשאוי צ"ג א' כלן חולקות בשוה ר"ל של מאתים כשל ארבע מאות התם הוא משום דלהאי דאית לה מאתן יש שעבוד במעות כאותה של ד' מאות אבל בזו הוא נתכון ליתן לזה יותר מזה ומעתה אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם כל אחד לפי חלקו אבל אם אמר תנו מאתים לפלני ואחריו ג' מאות לפלני ואחריו ארבע מאות לפלני כל הקודם בשטר הצואה זכה תחלה ואם אין שם ממון בכדי כל העזבונות האחרון נפסד שלכונת קדימה אמרה כן והילכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ולמדת שאף במתנה הולכין אחר האחרון אפי' היה בידו זיבורית שהרי סתם נאמרה ואם כן אף אתה למד שכל שבמתנה משועבד הוא קרוי שלא לגבות מן הנשאר אף בחיי הבעלים אלא מן המצוי בידו:

ומ"מ לענין ביאור סוגיא הם תירצוה בבעלי חוב ותנו בחובי קאמר ויצא עליהם שטר חוב שהוא קודם לכלם ואומר עליו שגובה מן האחרון שהרי האחרים אומרין הנחתי לך מקום כדין לוקח ושאלו בה וניחזי שטרא דמאן קדים ר"ל משלשת הבעלי חוב ויפסיד המאוחר ותירצה דליכא שטרא והאי הקודם בשטר פירושו בשטר הצואה והואיל ואין כאן שטר אין כאן דין קדימה ולפיכך כשיצא עליהם שטר חוב הקודם גובה מאחרון ושמא תאמר והלא מלוה על פה אינה גובה מן היורשים אלא באחת משלש ר"ל חייב מודה אך תוך זמן או שמתוה ומית בשמתיה אף זו חייב מודה הוא שהרי צוה ליתן וכן חזרו ותירצוה במתנה ומאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון כלומר שאין זה קרוי שעבוד ובעל חוב גובה מאי זה שירצה אלא שאם גובה מן הראשון ראשון חוזר לשל אחריו ושל אחריו לשל אחריו ואע"ג דמתנה לית בה אחריות מ"מ הרי זה כמי שלא חלקו כלל:

ויש מי שכתב לדעת זו דדוקא בתנו קרקע שוה מאתים וכו' אבל אם אמר שדה פלני לפלני אין ראשון חוזר לאחרון ויש חולקין מפני שכל שאמר ואחריו אף הוא מעמיד לו את האחרים באחריות וכן חזרו ותירצוה בדשוו כולהו ר"ל שכלם בינונית או עידית או זבורית והילכך כל חד וחד מצי אמר הנחתי אע"פ שאין מתנה קרויה שעבוד ומ"מ כלהו שנויי נינהו ולא סמכינן עליהו וודאי אף המתנה שעבוד הוא ושמועה זו ר"ל תנו מאתים וכו' כתבו גדולי המפרשים דוקא בשאין המתנות שוות אלא זה מאתים וזה שלש מאות שלא היה איפשר לו לכללן בדבור אחד אבל כל שהמתנות שוות אפי' לא אמר אחריו ואחריו כל שפירט מאתים לפלני ומאתים לפלני הרי הוא כאומר אחריו דאי לאו דלקדימה איכוון היה לו לומר תנו שש מאות לפלני ופלני וכן נאמרה דוקא בשכיב מרע דלא בעי קנין הא בריא שהקנה כל שביום אחד ובשטר אחד אין בו דין קדימה כלל וכן יש מפרשים אותה במתנות קרקע ישוה מאתים קאמר דאי במטלטלי הא כי מית ליה מטלטלי דיתמי נינהו והיאך בעל חוב גובה מהם:

זה שביארנו שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומטעם הנחתי וכו' מ"מ פירשו בפרק מי שהיה נשאוי צ"ה ב' דאי אשתדיף בני חרי טורף ממשעבדי ויש שואלים בעל חוב שתקנוהו בבינונית אי אשתדוף בינונית אם גובה מעידית או מזבורית ויראה לי שהכל תלוי להחזירו במה שהוא דין תורה וא"כ לדעת האומר דבר תורה בעידית גובה מן העידית לדעת הפוסק דבר תורה בזבורית גובה מן הזבורית:

זה שכתבנו במתנה שהיא שעבוד והזכרנו בו טעם דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' נאמרה כיוצא בה בתלמוד המערב שיוצא לנו ממנה דין אחר והוא שאמרו שם ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה בא שמעון טרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה כלומר ואין בה אחריות לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה כלומר שאלה היא אם יכול לוי לחזור עליו והוא משיב אמר ליה ולאו מתנה יהבתה כלומר ולא חסרתיך והשיב יכיל מימר בעינא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו כלומר שאף המתנה מכר הוא שאין אדם נותן אלא או בשביל טובת הנאה שקבל או שמקוה לקבלה הילכך יכול לוי לחזור על ראובן ואני מסופק אחר שהעמיד ראובן שדה ללוי בתשלומין או ששילם לו אם יכול יהודה לתבוע ללוי מה שנשתלם לו הואיל וכבר נתנה לו או יכול לעכבה לעצמו הואיל ואין שם אחריות ומ"מ גדולי הדור כתבי לי בתשובה שאינו חוזר עליו שאין אחריות למתנה ואלמלא כן היה לו לבעל הירושלמי לומר וחוזר יהודה וגובה מלוי ועוד שאף הדין נותן כן שאין יהודה חוזר אלא מאחד משני פנים או מצד אחריותו של לוי ואין אחריות למתנה או מצד אחריות ראובן ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאם כן אף בלא אמצעות ידו של לוי היה לו ליהודה לחזור על ראובן ויאמר לו שביום שנתן לו לוי את השדה זכה בכל זכות ושעבוד שיש ללוי על ראובן מחמת אותו שדה אלא שענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ושדה קנה שעבוד האחריות לא קנה שאף במכר היה כן אלא שמתגלגל עליו מצד האחריות שיש לו על לוי שאומר יש ללוי אחריות עליך ולי עליו וחוזר עליו מדר' נתן ומתוך כך הם מנהיגים לכתוב במתנת קרקע או אף במכר ואגב קרקע זה אני נותן לפלני לוקח זה או מקבל זה מתנה זה כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זה ויזכה בהן בכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף הלוקח או מקבל המתנה האחריות מן המוכר הראשון על הדרך בעצמו שהיה יכול לגבות ממנו מי שמכרו או נתנו לו:

זה שביארנו במשנה שאין מוציאים לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים פירשו הטעם בגמרא לפי שאין כתובים ופירשו גדולי הרבנים שאין קול לכתיבתם ויפה פירשו שאין לומר שאין כתובים כלל שהרי כותב לו אנא אקום ואשפי זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון אלא שאע"פ שכתב לו כן אין קול יוצא אלא לאחריות מכירת גוף הקרקע ודמי שבח ופירות אי לאו דכתב ליה הכי אף מבני חרי לא היה גובה ואהני ליה כתיבה זו לגבותם מבני חרי ואע"ג דקתני בהדיהו מזון האשה והבנות שכתיבתם מפורסמת מכח תנאי בית דין אף תנאי שבהם כך הוא ר"ל לגבותם מבני חרי ויש מי שכתב שאם כתב לו לישנא יתירתא שישעבד נכסיו בפי' על השבח והפירות ר"ל שיהא כותב לו והנני משעבד כל נכסי לשבחה של מכירה זו ולפירותיה גובה ממשעבדי ואין נראה כן שלעולם אין קול יוצא לאחריות שבח ופירות ואף לדבריהם הם כתבוה דוקא בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני אבל קדם מקחו של שני לשבחו של ראשון הואיל ובשעת מקחו לא חל שעבודו של שבח אינו גובה הימנו ושמא תאמר היינו דר' נתן דאמר לה הכי לקמן לא היא דר' נתן אף בלא כתיבה קאמר הכי דכל שקדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה ממשעבדי ולדידהו דוקא בכתיבה מפורסמת ר"ל שיהא אחריות נכסים נזכר בהדיא על השבח והפירות וכן כתבוה חכמי ההר: