מאירי על עירובין סד

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נתנו באילן וכו׳ צריך שתדע שכל המניח את העירוב צריך שיהא העירוב במקום שיהא זה שהניחו או שהונח בשבילו ראוי לאכלו לשם בין השמשות ממקום שהוא מכוין לשבות בו ועל זה אמרו שצריך שיהא הוא וערובו במקום אחד ר״ל שאם נתכוון הוא לשבות ברשות היחיד לא יתן את העירוב ברשות הרבי׳ אף בסמוך לו ואם נתכוון לשבות ברשות הרבים לא יתן את עירובו ברשות היחיד ואם עשה כן אינו עירוב שהרי בין השמשות שהיא שעה שקנין העירוב חל בה אי אפשר לו להוציא העירוב ממקומו למקום שהוא שובת בו אלא בעברה והרי הוא צריך להיות העירוב אצלו ראוי לאכלו באותה שעה במקום שביתתו. ומכל מקום אם נתכוון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד והניח עירובו בכרמלית הסמוך לו או שנתכוון לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי זה עירוב שהוצאת כרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים אף בשבת עצמה אינה אלא שבות וכל ששבת עצמה אינה אלא שבות בין השמשות מותר במקום מצוה או בשעת הדחק. ומתוך כך אמרו במשנה זו נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב למטה מעשרה הרי זה עירוב. ואילן זה פירושו שרחב ארבעה וכבר ידעת ממסכת שבת שכל שרוחב ארבעה בגובה עשרה הן תל הן חריץ הן היקף מחיצות הוא רשות היחיד אפי׳ היה ברשות הרבים. ושאלו בגמרא על אילן זה דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד שהיה שם בסוף אלפים אמה בית שהאילן בתוכו והוא מתכוין לשבות בבית זה אף למעלה מעשרה הוא ועירובו במקום אחד הוא שרשות היחיד עולה (אף) [עד] לרקיע ואין לה שיעור עשרה אלא דקאי ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אם נתכון לשבות באילן עצמו ולמעלה מעשרה גם כן. הרי אף זה הוא ועירובו במקום אחד ומכל מקום יכול היה להקשות לו אם כן היאך אמ׳ למטה מעשרה עירובו עירוב והרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד. ואף יש ספרים גורסים כן וכן יש שואלין היאך לא הקשה גם כן והא קא משתמש במחובר. ופירשו בו שהיה סבור שאין כאן דין משתמש במחובר לקרקע שהרי מבעוד יום עלה לשם לשבות ואינו צריך לכוף ענפי האילן לנטילת עירובו שהרי במקומו הוא. ופרשוה בשהאילן ברשות הרבים ונתכון לשבות למטה בארץ וכשהניח עירובו למעלה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אבל למטה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית שכל רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה כרמלית הוא. ואעפ״י שמכל מקום צריך בנטילת עירובו להשתמש במחובר לכוף ענפי האילן או לעלות עליו או לסמוך בו הואיל ואין משתמש במחובר אלא משום שבות כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שלא להיותו עירוב אלא שמכל מקום אסור לכתחלה ליטלו אם רצה לאכלו והוא שאמ׳ בגמרא (וצריך) [ואסור] ליטלו. והוא הדין שהיה יכול להקשות מכרמלית שהרי משתמש מרשות הרבים לכרמלית אלא שהיה מתרצו כן ונמצא שאף שני שבותים לא גזרו עליהן בין השמשות. ויש מפרשי׳ בענין משתמש באילן שלא על נטילת העירוב היא שהרי אפשר לו ליטלו בלא עליית אילן והרי הוא כבהמה טעונה כלים שבכלים הנטלין נוטלן מעליה כמו שהתבאר בסוף שבת אלא מפני שנתן באילן זה מבעוד יום דבר שצריך לו שיעמוד שם עד השבת ובשבת יטלנו נקרא משתמש באילן מפני אותה עמידה שעומד שם בשבת לדעת שיטלנו בשבת ומדקדקים בה שאם לא היה צריך ליטלו עד אחר השבת לא נקרא משתמש באילן וכן פרשו שמפני שזוכה לו עמידת עירוב זה באילן ר״ל שהוה לו שביתה הוא עושהו משתמש באילן:

וממה שכתבנו אתה למד שכל שכן באילן גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ונתכון לשבות למטה עירובו עירוב שהרי עירובו במקום פטור ועדיין אתה צריך לידע בדין אילן זה שפירשו בו בגמ׳ שיש צדדין שאפי׳ נתן בו עירובו למעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים עירובו עירוב בשני דרכים והוא שנתכוון לשבות תוך ארבע אמות של מקום עירובו וכל המניח עירוב יש לו ארבע אמות שרואין אותו רשות היחיד עד לרקיע ונמצא זה ועירובו במקום אחד ולא שיהא מותר להורידו משם אף בין השמשות שהרי הוצאה גמורה היא אלא שמקולי עירוב שנו כאן לענין זה שרואין הוא ועירובו במקום אחד וכן מצינו דין זה בצד אחר והוא אם נתן עירובו בעיר אחרת שהיא בסוף אלפים אמה על אילן שהוא ברשות הרבים שבתוכה ולמעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים למטה בעיקרו של אילן אף ברחוק ארבע אמות ומפני שלענין זה אנו רואין את העיר כאלו היה כולה מלאה ודנין אותה כאלו היא רשות היחיד לענין זה מפני שכל העיר כמלאה עפר והרי הוא כנתכון לשבות למעלה וכן הדין באילן העומד בתוך עבורה של אותה העיר ר״ל בתוך שבעים אמה ושירים שלה ואעפ״י שאם רצה ליטלו אינו יכול כמו שכתבנו רואין אותו התחום כמלא עפר עד מקום העירוב וכאילו הוא עומד למעלה מעשרה עם עירובו וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אף העיר נידונת כרשות הרבים כמו שאמרו [לעיל ו׳:] ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים אלא שלא נאמר אלא לענין זה שרואין כאילו היא כך להקל בענין עירוב הם אמרו והם אמרו. ויש חולקין מפני זה שלא לפסוק כרבא ואפי׳ לפנים מן העיבור (נתון) [נדון] כרשות הרבים ומביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקי׳ לא הביאוה ומכל מקום רוב מפרשי׳ פסקוה והדברים נראין שלא לדחות דברי רבא בלא טענה ובלא שום חולק וגדולי הפוסקי׳ מנהגם לקצר בכמה מקומות שמא סמכו על מה שכבר אמרו בפרק חלון ביתא כמן דמלי דמיא ואעפ״י שבחצר אמרו לאו כמלי דמי דוקא להיתר טלטול ואף רבא מודה בה אבל להכשר עירוב ודאי בכלם נאמר כמאן דמלי דמיא. ואם כן אילן של משנתנו שהוא שנוי סתם ואף במתכוין לשבות בעיקרו של אילן בתוך ארבע אמות פירושו באילן שנוף אחד שלו נוטה חוץ לארבע אמות של מקום שביתתו והוא מתכוין לשבות ברשות הרבים בתוך ארבע של עקרו שהוא רשות הרבים והעירוב הוא באותו הנוף היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות למעלה מעשרה והרי הוא כרשות היחיד והמביאו למקום שביתתו מביאו תחלה מרשות היחיד לרשות הרבים קודם שיכניסנו לארבע אמותיו אבל למטה מעשרה הרי הוא כרמלית ואעפ״י שרחוק יתר מארבע אמות ממקום שביתתו אינו אלא שבות שאפי׳ העבירו כמה אמות בכרמלית אין בו אלא שבות ואפי׳ היה רשות הרבים כגון למטה משלשה מביאו אצלו בפחות מארבע אמות שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר בהוצאה מרשות הרבים לתוכו אלא להקל. ומכל מקום דוקא שהעירוב בתוך אלפים אמה שאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ לאלפים ארבע אמות הוי עירובו חוץ למקומו וכמתגלגל חוץ לתחום שאינו עירוב:

ולענין ביאור שאלו בגמרא על זה מאי למעלה ומאי למטה שהנוף הנוטה חוץ לארבע אמות מתפשט הוא בשוה ואו כלו למעלה מעשרה או כלו למטה מעשרה והיה לו לומר אם אותו נוף גבוה עשרה או נמוך פחות מעשרה שכשהוא אומר למעלה ולמטה נראה שהוא נוף ישר מלמעלה למטה והוא יכול ליתן בו עירובו פעמים למעלה מעשרה פעמים למטה מעשרה. ופרשוה דהדר זקיף ר״ל שבסוף נטייתו עולה סעיף למעלה בגובה ועיקר הנוף בתוך עשרה והנטייה המתישרת בסוף הנוף למעלה יש בה בתוך עשרה למעלה מעשרה. וחזר והקשה והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כלומר שיגלגלנו על הנוף עצמו עד למטה מעשרה שהיא כרמלית ויביאנו דרך אותו הנוף תוך ארבע אמותיו והוה לי׳ מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד. ותירצוה שאי אפשר לגלגלה דרך אותו הנוף שבמקום גלגולה שלמטה מעשרה הוא מקום כתוף כגון שהוא גבוה תשעה ונמצא שאי אפשר לו לגלגלה אלא בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ובפחות מעשרה אפי׳ במקום זה יכול להפילה בפחות מארבע שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר. כך נראה לי בפירושו והרבה ראיתי מתבלבלים בענינה ואף למובהקים שבמפרשים ראיתי שפירשו והא מייתי דרך עליו כלומר ואפי׳ היא חוץ לארבע אמות ולמעלה מעשרה הואיל וארבע אמות שלו עולות עד לרקיע הרי מביאו מרשות היחיד לרשות היחיד למעלה מעשרה ואין רשות הרבים בנתים. ותירצה שעיקר הנוף שבין העירוב והגזע נמוך כלפי מקום השביתה המחובר אל הגזע יותר מן הנוף הגבוה היוצא ממנו טפח ונמצא שם גבוה תשעה ורבים מכתפין עליו ועמוד תשעה ברשות הרבים שרבים מכתפין עליו רשות הרבים הוא והזורק מתחלת ארבע לסוף ארבע ונח עליו חייב כמו שהתבאר במסכת שבת. ונמצא אף כשאתה מצייר הבאתו למעלה מעשרה הרי עובר באויר רשות הרבי׳. ועמוד תשעה שהזכרנו פירושו תשעה דוקא שפחות משלשה ארעא סמיכתא היא ודרסי לה רבים משלשה ועד תשעה לאו מדרס דרסי לה מפני גבהה ולאו כתופי מכתפי עלה מפני נמכייתה והרי היא כרמלית. עשרה רשות היחיד היא. תשעה ראויה לכתוף. ונמצא לנדון שלפנינו שאין יכול להעבירו אלא דרך אויר רשות הרבים. וגדולי הרבנים פרשו בכאן שאסור תורה הוא שכל המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אף למעלה מעשרה חייב וכדתנן בהזורק [צו.] היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב. שכך היתה עבודת הלוים. וגדולי הדור מתמיהים בה שאין הושטה אלא בשראש הדבר שמושיטין אותו מונח ברשות היחיד זו וראשו האחד ברשות שניה כקרשי העגלות ואף הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אינו חייב מן התורה שאין הוצאה גמורה אלא עוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים ופרשו בזו שאם אנו רואין העברתה למעלה מעשרה מצד שדנין ארבע אמותיו עולות עד לרקיע אין כאן אלא שבות ושמא תאמר ואם כן אעפ״י שרבים מכתפין עליו מה בכך ואין כאן אלא שבות תדע שכל מרשות היחיד לרשות הרבים דנוהו כשל תורה ואף לדעת ר׳ שהרי לדברי הכל יכול לזרקו למעלה מעשרה לתוך ארבע אמות של שביתה ומכל מקום אם הניח עירובו בעמוד תשעה ונתכון לשבות בסמוך לו אלא שרחוק ארבע אמות או יותר עירובו עירוב הואיל ואין שם שמנה אמות שהרי ארבע אמות שלו ולא נשאר אלא פחות מארבע אמות והבאה ברשות הרבים פחות מארבע אמות מותרת:

ולמדת בפרק משנה זו הרבה דרכים. א׳ נתכון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד ונתן עירובו בכרמלית שעירובו עירוב. ב׳ נתנו באילן שברשות הרבים ולמטה מעשרה ונתכון לשבות בעיקרו שעירובו עירוב שאף כאן אין לו אלא שבות של משתמש באילן. ג׳ נתנו באילן שברשות הרבים למעלה מעשרה בתוך ארבע אמותיו שאף זה הוא ועירובו במקום אחד וכל שכן אם נתכון לשבות באילן עצמו למעלה מעשרה. ד׳ נתנו באילן זה למעלה מעשרה ואף ברחוק ארבע אמות שהרי מגלגלו דרך הנוף והרי אינו מביאו אצלו דרך רשות הרבים ועירובו עירוב אלא אם כן היה נוף שבין העירוב למקומו גבוה תשעה שנמצא שאינו יכול להוציאו מרשות היחיד אלא דרך רשות הרבים. ה׳ נתנו ברשות הרבי׳ אף ברחוק ארבע אמות שלו ר״ל שאין שם שמנה הרי זה עירוב שהרי ארבע אמותיו שלו הם ולא נשאר לו אלא פחות מארבע אמות וארבע אמות שלו לא עשאום רשות היחיד לגמרי להחמיר עליו אלא להקל אבל בשמנה אמות אינו עירוב ואעפ״י שהבאה פחות פחות מארבע אמות במקום הדחק התירו לענין עירוב שבות הקרוב למלאכה לא התירו וכך כתבוה בתוספות ואף גדולי הדור נסכמים בו אלא שיש חולקין להקל אף בזו. ו׳ נתנו ברשות הרבים שבתוך עיר אחרת או לפנים מעיבורה ונתכון הוא לשבות בתוך העיר או תוך עיבורה אפי׳ רחוק הרבה מן העירוב הרי זה עירוב שכל העיר ועיבורה נחשבין לו כרשות היחיד וכן אפי׳ נתכון לשבות חוץ לעיבורה ובלבד בסמוך לו תוך ד׳ אמות דנין מקום שביתתו כלפנים מן העיבור ולא עוד אלא אפי׳ ברחוק ארבע אמות מצומצמות תחומו שהוא לו כרשות היחיד ועיבורה של עיר שהוא כרשות היחיד נושקים זה את זה והרי הוא כנותנו ברשות היחיד זה ונתכוין לשבות ברשות היחיד שבצדו אחר ולא עוד אלא אף ברחוק שבע אמות הואיל ואין בינו ובין העירוב שמנה אמות וכן כתבוה גדולי הדור מפני שלדעתם לא אמרו עירובה של עיר כעיר אלא להקל בעירוב אבל לא להחמיר לסלקה מדין רשות הרבים לגמרי לראותו כרשות היחיד גמורה לאסור הוצאה ממנו לרשות הרבים שלא להשגיח בהעברת פחות מארבע אמות הא אם נתכון לשבות ברחוק יותר מארבע אמות מן העיבור והניח עירובו ארבע אמות לפנים מן העיבור כתבו בתוספות שאינו עירוב שאם אתה עושה מקום העירוב ומקום שביתתו רשות היחיד הרי רשות הרבים באמצע ואם אתה עושה את העיבור כרשות הרבים כדינו כבר כתבנו שאין מתירין בו הבאת פחות פחות מארבע אמות.

ויש מפרשי׳ בסוגיא זו ר״ל באילן הנוטה חוץ לארבע אמות מאי למעלה ומאי למטה כלומר מה לנו אם הניחו למעלה או למטה אחר שהניחו בחוץ לארבע אמות שלו ותירצה דהדר זקיף כלומר שהרוח מנשבת ומביאה את הנוף לתחומו ועל זה אמר שאם היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות הוא פחות מעשרה טפחים הרי הוא ועירובו במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו ולהביאו לתוך תחומו שדרך הענפים להיות (רבים) [רכים] בראשיהם עד עשרה טפחים ואם הוא מעשרה ולמעלה אינו עירוב וכן יש מפרשים מהם דרכים אחרים ואלו שכתבנו עיקר.

נתנו בבור אפי׳ עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. אף בזה שאלו בגמרא האי בור דקאי היכא אי דקאי ברשות היחיד והוא מתכוין לשבות בבית שהבור בתוכו פשיטא רשות (הרבים) [היחיד] עולה עד לרקיע ויורדת עד תהום אלא ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אי למעלה ר״ל בקרקע הסמוך לבור שהוא רשות הרבים ור״ל ברחוק יותר מארבע אמות ממנו הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואם למטה ר״ל בתוך הבור פשיטא והעמידוה בבור העומד בכרמלית והוא מתכוין לשבות למעלה בקרקע הכרמלית ועירובו ברשות היחיד וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ומכל מקום יכול היה להעמידה בבור ברשות הרבים ונתכון לשבות למעלה בקרקע רשות הרבים ובסמוך ד׳ אמות שהרי כל ארבע אמותיו רואין אותן כמוקפות מחיצות אלא שרצה להעמידה כלה על דעת ר׳ או שרצה להעמידה אף בשמקום שביתתו רחוק מעירובו יותר מארבע אמות.

נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפי׳ גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. כשנתכון הוא לשבות ברשות הרבים שהרי העירוב במקום פטור שכל שאין רחבו ארבעה וגבהו משלשה ולמעלה אפי׳ כמה מקום פטור הוא והיה מן הדין להתירה אף במחובר לדעת ר׳ לגמרי אלא שפרשוה בגמרא גזרה שמא יקטום כלומר שהקנה רך ויקטמנו בכונה בשעת נטילת העירוב ואעפ״י שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו שום מלאכה אעפ״י שאין צריכה לגופה שאף שבות הקרוב לבא לידי מלאכה לא התירו וזו היא שהביאה דעת התוספות לאסור נתכון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות הרבים ברחוק שמנה אמות ממקום שביתתו שהולכה פחות פחות מארבע אמות שבות הקרוב לידי מלאכה הוא ומשם יצא לנו באילן הנוטה חוץ לארבע אמות שדוקא בשאינו נוטה שמנה אמות חוץ למקום שביתתו אלא פחות משמנה אמות שאין צריך להביאו אלא פחות מארבע אמות אבל בנוטה שמנה אמות לא אלא שיש חולקי׳ כמו שכתבנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שהיו מפרשים אותה בקנה (דלית) וגזרה שמא יקטום במתכוין שנמצא בקטימתו מתקן בקרקע שלו וכל שמתקן בקרקע שלו אעפ״י שאין צריך באותה מלאכה חייב והיו למדין ממנה שבקנה של חברו אפי׳ במחובר הוי עירוב. ואינו נראה שהרי בקנה סתם אמרו. אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ואף הם עצמם חזרו לדון כן ממה שאמרו [לקמן לה.] בנפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב והקשה לימא מתניתי׳ דלא כר׳ והעמידוה דבעיא מרא וחציני ואפי׳ לר׳ בזו אינו עירוב ואעפ״י שאינו צריך למלאכה אלא לעירוב שתחת הגל:

קנה שגזרנו עליו במחובר יתבאר בגמרא דוקא שהוקשה ונעשה כאילן והוא שאמר עליו בעוזרדין ר״ל שהוקשו אבל כל שלא הוקשו הרי הן כירק ואין בהן לא גזרת תשמיש אילן ולא גזרת קטימה שהרי מותר לילך על גבי עשבים בשבת כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק תפלין. ויש מפרשי׳ עוזרידין מין של קנים שהן קשות (וגוזרין) [וגורסין] בסוגיא זו התם בעוזרדין לדעת זה גדולי הדור מסכימים שקנים שלנו מאותו המין הם ואף בשלא הוקשו יש לגזור במחובר הן בתשמישן הן בגזרת קטימתן ושלא לישב עליהן הא באותו המין שהן רכות הרבה אין צריך ליזהר לא מגזרת קטימה ולא מגזרת תשמיש במחובר והוא שאמרו [לקמן לד:] ההוא פלמוסא דאתא לנהרדעא (לפום בריתא) אמ׳ רב נחמן פוקו כבישו כבשי באגמא כלומר שידרסו שם מבעוד יום עד שישפילו הקנים ויהיו ראויות למחר לישב עליהן. ומכל מקום יש מפרשי׳ כדי שישתברו שם הראויות להשתבר שלא ישברו אותם בישיבתם הא מכל מקום גזרת תשמיש אין כאן כלל.

נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב. פי׳ בשנתכון הוא לשבות לשם או לרשות היחיד הסמוך לו או אף ברשות הרבים בתוך ארבע אמות שהרי עכשיו הוא ועירובו במקום אחד אלא שנאבד המפתח ואינו יכול ליטלו בלא סתירת אהל. ואף על זו שאלו בגמרא היאך הותרה והעמידוה במגדל העשוי באוריא דליבני שאינו בנין גמור ואעפ״י שלא נאמרה אלא ביום טוב לענין פסק אתה יכול לפרשה אף בשבת (ובתר) [ומשום] שכל שהוא משום שבות וכו׳ (לא והעמידוה) [ולא העמידוה] בגמרא ביום טוב אלא להעמידה כדברי הכל. ואין צורך בכך שהרי כל משנתנו ר׳ היא וכלל הדברים כל שיכול ליטול עירובו בלא איסור מלאכה של תורה עירובו עירוב כמו שיתבאר בגמרא הא במגדל של עץ שאין יכול לסתרו בלא מלאכה של תורה אינו עירוב ואעפ״י שבחבית מלאה גרוגרות אמרו שמותר לשברה מפני אוכלין שבתוכה טעם הדבר מפני שהחבית טפלה למה שבתוכה ונדונית כקלפי אוכלין. ושמא תאמר והרי אף במגדל של עץ או סדור בלבנים וטיט הרי הסתירה קלקול מכל מקום הואיל והמלאכה מן התורה אעפ״י שקלקולו פוטרו לא על שבות זו התירו שאף שבות הקרוב להביא לידי מלאכה לא התירו כמו שבארנו.

ר׳ אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. כלומר שאם אינו מוצא המפתח אבל הוא יודע שהצניעו אלא שאינו זכור היכן הואיל ויודע שלא אבדה עירובו עירוב אבל אם אבד לגמרי ויודע שלא הצניעה אינו עירוב והלכה כתנא קמא שאף באבד כן. ומכל מקום יתבאר בגמ׳ במגדל שאי אפשר לו בלא סתירה שאם נמצא המפתח ביום טוב מותר שאין בו איסור הוצאה ובשבת אם הוא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה עירובו עירוב ואם לאו אינו עירוב.

נתגלגל עירובו חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא בחוץ לארבע אמות למדידת אלפים אמה שהרי אינו יכול לאכלו שם בין השמשות שהרי יש מביתו עד מקום העירוב יותר מאלפים אמה ואפי׳ היה יכול להביאו בפחות מארבע ומכל מקום אין עירובו בתחום שביתה הא נתגלגל חוץ לתחום בתוך ארבע אמות עירובו עירוב שהנותן עירוב יש לו ארבע אמות וכן הלכה אלא שגדולי המחברים כתבו בזו ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום שתי אמות מבעוד יום אינו עירוב ונראה שפסקו כר׳ אליעזר שאמ׳ בפ׳ מי שהוציאוהו ארבע אמות של אדם הוא באמצען ונמצא שאין לו אלא שתי אמות לכל רוח והוא תמה היאך לא פסקו כרבנן שסוברין שיש לו ארבע אמות לכל רוח או כר׳ יהודא שנותן לו מיהא ארבע אמות לכל רוח שירצה ובזו אנן סהדי שהוא [בוררם] לו למקום שנתגלגל העירוב לשם אלא שגדולי הדור דחקוה בשבירר לו תחלה ואינו נראה שאם כן אף בפחות משתי אמות כן ובזו בפי׳ אמ׳ רבא חוץ לארבע אמות ואעפ״י שהיוצא חוץ לתחום אפי׳ אמה אחת לא יכנס התם הוא שזה נתכון לשבות בעיר והעיר עולה לו בארבע אמות וכשהוא חוץ לתחום ארבע אמות אבל זה הואיל ועירב ודאי ונתכון לשבות במקום עירובו וראוי ליתן לו במקום עירובו ובו ארבע אמות לבד אלפים של עיקר בהרי במקום עירובו שם הוא ביתו.

נפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא כשיש איסור תורה בנטילת הגל כגון שצריך זה למרי וחציני וכגון שנפל עליו כותל שאעפ״י שאף זה אינו מלאכה גמורה כמו שביארנו. קרוב למלאכה הוא ובזו לא התירו אבל אם אינו צריך (בפנו) [בפינוי] אלא לטלטול בעלמא עירובו עירוב כר׳ על הדרך שביארנו.

נשרף מבעוד יום או שהיה של תרומה ונטמאת. והרי שתרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם ולשריפה קיימא. מבעוד יום אינו עירוב הא משחשיכה הרי זה עירוב. שכבר נקנית השביתה לשם בין השמשות ואין חוששין לאבדה שאחר כך שהרי בעיר אילו לא היה לו מה יאכל לא הפסיד אלפים אמותיו ואף זה במקום עירובו קנה ביתו בין השמשות ואין חוששין לשום דבר שאירע לו אחר כן. וכן הלכה:

ספק כלומר שאינו יודע אם אבד מבעוד יום אם משחשכה הרי נולד לו ספק אם קנה לו עירוב ושתהא ביתו לשם למדוד לו אלפים אמה לכל רוח או אם אינו עירוב וששביתתו בביתו ומחמת ספק זה אין לו לילך אלא אלפים אמה שמביתו למקום העירוב שתחום זה אינו נפקע אם שיהא עירוב אם שלא יהא עירוב ונמצא זה חמר גמל שהחמור אדם מנהיגו לפניו (ומכישו) [ומושכו] לאחוריו והגמל אדם מנהיגו מאחריו ומושך באפסר לפניו ונמצא הוא באמצע שאינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא זה שאינו יכול לילך אלא באותם אלפים כלל. ואין הלכה כן אלא כר׳ יוסי ור׳ שמעון שאמרו ספק עירוב כשר ודנין שביתתו ממקום העירוב ולא בכל ספק עירוב כן כמו שיתבאר בגמרא אבל בזה מיהא עירובו עירוב:

מכלל הדברים למדת שמשנתנו כר׳ ושהלכה כמותו. וכן למדת שאעפ״י שאמ׳ ר׳ כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לא להתיר שבות לכתחלה כגון לעלות באילן ולרכוב על גבי בהמה ודומיהם שהרי ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכן אין מניחין עירובי תחומין בין השמשות וכמו [שאמרו בשבת לד.] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עירבתם וכו׳ ואמרו שם הא ספק חשיכה לא והעמידוה בעירובי תחומי׳ דמקנא ביתא הוא ואסור ולא נחלק בה ר׳ שלא התיר אלא בשהניח העירוב מקודם שאעפ״י שהוא צריך בהכשרו לשבות קנה לו אבל לבטל שבות לכתחלה לא ואם כן עירב בין השמשות אין עירובו עירוב ומה שאמרו בפרק הדר [עו.] אמרו לאחד צא וערב עלינו לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות (ואחד) [ולאחד] עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. פירושה בעירובי חצרות אבל בתחומין זה שעירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות קנה עירוב שזהו ספק עירוב אבל זה שעירב בין השמשות אינו עירוב. וגדולי המחברי׳ כתבו בזה (ששניהם) [שבשניהם] קנו עירוב ופרשו זו של ספק חשיכה לכתחלה כלומר שלא לערב לכתחלה אבל אם עירב הרי זה עירוב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: