מאירי על עירובין סג

איסור חדש נוהג בכל חמשת המינין עד שיקרב העומר בששה עשר בניסן ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ואף לאחר חורבן ומכל מקום בזמן שבית המקדש קיים משקירב העומר הותר החדש בירושלם והרחוקים שאינן יודעים אם קרב עדיין מותרין בו אחר חצות ואעפ״י שבדברי תורה אין סומכין על חזקת שליח והכהנים שלוחי צבור הם במקום בית דין אין לחוש לכך והדבר ידוע שאין בית דין מתעצלים בו עד לאחר חצות ואחר חורבן יום הנף כלו אסור ובגולה שנהגו בשני ימים אסור כל יום שבעה עשר כמו שיתבאר במקומו:

כל הקרבנות אין מקריבין על ידם אלא מדעתם חוץ ממחוסרי כפרה ומחוסרי כפרה הם ארבעה זב וזבה ומצורע ויולדת. ולשון חסרון כפרה הוא שאעפ״י שטהרו מטומאתן וטבלו והעריבו שמשן לא גמרה טהרתן לאכול בקדשי׳ עד שיביאו קרבן למחר ויחזרו ויטבלו שהמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש מדברי סופרי׳ כמו שביארנו באחרון של חגיגה. וזב וזבה קרבנן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת והיולדת קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם אין ידה משגת שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ושלש עשרה שופרות היו במקדש והם תיבות קטנות רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עשויות כמן שופר כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת משליך דמיהן לתיבה זו וכתוב עליה קנים:

האשה שיש עליה קרבן לידה או זיבה מביאה מעות ר״ל דמי הקנים ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדש לערב אעפ״י שלא ידעה אם קרב קרבנה אם לאו מפני שחזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר ויקריבו כנגדן קנים כדי שלא יהיו גרמא להיות הנשים אוכלות בקדשים בחסרון כפרה ואין כאן חזקת שליח אלא חזקת בית דין:

חבר שאמ׳ לו אחד צא ולקוט לך תאנים מתאנתי ולא נתן לו מדה בלקיטתו הרי זה לוקט ואוכל מהן עראי אבל כשהוא בא לאכול מהם בקבע מעשרין ודאי שהדבר ברור שלא עישר עליהם בעל התאנה ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה לקט ואפי׳ היה המשלח חבר. ומה שאמרו למטה רישא בעם הארץ שאמר לו לחבר פי׳ אף בעם הארץ שאמ׳ לו לחבר שיש לומר עליו שמא מתוך שיודע בו שהוא חבר מעשר עליהן לכבודו ואינו חשש לשלא מן המוקף ולמה שאינו יודע כמה אלא שיעשר באומדן אעפ״י כן מעשרן ודאי ואינו חושש לכך וכל שכן בחבר שבודאי אינו מעשר אומדות או שמא פירושא ארישא והוא מה שאמר במה דברים אמורים שמעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לחבר והענין הוא שאם אמ׳ לו אחד מלא לך כלכלה זו אם זה האומר הוא עם הארץ כשבא לאכול קבע מעשר דמאי שמא עישר עליו ממקום אחר שמא לא עישר הא אם זה האומר חבר הן שאמר לחבר הן שאמ׳ לעם הארץ וחבר אחר שומע אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר חזקתו שהפריש ואעפ״י שאין תורמין ומעשרין המוקף נוח לו בכך כדי לסלק את המכשול ומכל מקום כל שאמר לקוט ואני מפריש ממקום אחר סומך עליו שחזקת שליח עושה שליחותו ואעפ״י שאין חזקת שליח נאמרת בשל תורה להקל ומעשר פירות מן התורה הוא לדעת גדולי המחברים ואף לשטתנו שאינה מן התורה כמו שכתבנו בברכות מכל מקום יש לו עיקר מן התורה. בזו אינו חזקת שליח לבד אלא חזקת חבר שהיא כחזקת בית דין וכמו שאמרו חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו:

ולענין פי׳ אתה צריך לפרש כל השמועה בשהלוקט או האוכל מן הנלקט חבר שאם הלוקט עם הארץ אנו אין לנו והוא שאמרו עם הארץ מאי בעי [התם] וענין מעשר דמאי כבר ידעת שענינו הוא שאוכל הוא בעצמו מעשר הראוי ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר שבו האסורה לזרים שהרי המעשר מותר לזרים ונסתלק האסור וחזר לדיני ממונות והרי הוא אומר ללוי אייתי ראיה ושקול כמו שהתבאר במקומו: