מאירי על עירובין סא

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר״ל האורחי׳ אעפ״י שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרי׳ הן:

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים. ופירשוה בגמרא אפי׳ לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשי׳ לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ״ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואעפ״י שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה. ומכל מקום דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו.

ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם. ופרשו בגמרא אעפ״י שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:

אבל לא בטבל ר״ל שאינו מעושר כלל ואפי׳ בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשו בגמרא אפי׳ נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמרא אפי׳ נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה: