מאירי על עירובין ס

אחר שביארנו שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה כל שכן שמערבין לגדול ביום הכפורים אעפ״י שאין שום אוכל ראוי לו ביומו ואעפ״י שאיסור זה מתפשט לכל גדול מכל מקום ראוי הוא לקטן. וגדולי הדור כתבו ביבמות פרק חרש שהטבל מאכילין אותו בידים לקטן ומקשים על עצמם היאך נאסר בסוגיא זו לערב בו אחר שאתה מכשיר עירוב יום הכפורים על שראויה לקטן. ותירצו שהטבל אסור לכל גדול מצד עצמו אבל עירוב יום הכפורים מותר לכל גדול אלא שהיום גורם והוא שאמרו עליה בכאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ״י שלדעת בית שמאי נאמרה למדין הימנה לדבר זה אף לבית הלל:

תרומה גדולה אין תורמין אותה שלא מן המוקף ר״ל שאם היו לו חמשים סאין בבית אחד וסאה בבית אחד לא יאמר סאה שבאותו בית תהא תרומה על אלו. בדיעבד תרומתו תרומה ובלבד שיהא המופרש במקום המשתמר אלא שלא נחשדו חברים על כך וכבר ידעת שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ואעפ״י שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אין מעשרין בין השמשות את הודאי אבל מעשרין את הדמאי כמו שהתבאר במקומו בשני של שבת:

הרבה שיעורין נאמרו שלא בדרך אחד אלא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו קטורת ביום הכפורים והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ומזון שתי סעודות לעירוב לזקן ולחולה אבל לרעבתן אין דנין בו לפי מה שהוא אדם אלא לסעודה בינונית כמו שביארנו:

כבר ביארנו במשנה שאין מערבין לכהן בבית הקברות שהרי אי אפשר לו ליכנס לשם אף על ידי חציצה שאהל זרוק אינו אהל וכמו שאמרו שהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טמא ואעפ״י שמצינו בפרה בתינוקות הממלאין שמביאין שוורין נותנין עליהם לוחות של עץ דבר שאינו מקבל טומאה ונמצאו הלוחות חוצצות לדברי הכל אחר שאינן כלי מכל מקום על הקבר הידוע אין מקילין בכך או שמא אין סומכין על טורח יתר כל כך ר״ל שאין מתירין לערב על סמך טורח זה ומכל מקום במקום שאין בו אלא קבר אחד יכול לילך סביביו בשידה תיבה ומגדל ואעפ״י שהמת תופש ארבע אמות לטמא כל סביביו כמו שיתבאר במסכת סוטה פרק משוח מלחמה [מד.] מכל מקום אינה אלא מדרך הרחקה ובשידה תיבה ומגדל מותר ועל זה נאמר בסוגיא זו שמערבין לכהן בתרומה בקבר שהרי יכול לילך שם בשידה תיבה ומגדל ואעפ״י שמכיון שהונחה התרומה לשם נטמאת ותרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם. פירשוה כשנילושה במי פירות ולא הוכשרה. ואעפ״י שכשמוציא ידו מן השידה לנטלה מתאהל על הקבר. נטלה בפשוטי כלי עץ ארוכים. ואעפ״י שכל הכלים מביאין טומאה מבעובי המרדעת שהוא היקף טפח כמו שביארנו בראשון של שבת וסתם פשוטים רחבים טפח ונמצא כשראש הנסר על הקבר וראשו האחד בידו או באהל מביאה טומאה ליד או לאהל כמו שאמרו הקדר עובר והאיסל על כתפיו והאהיל צדו האחד על הקבר אם יש באיסל רחב טפח אף הכלים שבצד השני טמאים וכן אמרו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה אם יש בקורה רחב טפח מביא את הטומאה תחת כלה מכל מקום מביאה דרך חדו של כלי ר״ל בצד הנסר ולא דרך רחבו וכל שאין בחדו אינו מביא את הטומאה ואעפ״י (שהניית) [שקניית] בית הנאה היא ומקום הקבר אסור בהנאה וראוי לאסור אף לישראל הרי אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה ומצות לאו ליהנות נתנו ושמא תאמר והרי מכל מקום משקנה לו העירוב שזהו אחר חשכה נוח לו שישמור העירוב לשם כדי שיאכלנו למחר אעפ״י שאינו צריך לו עוד שכבר קנה שביתתו לשם בין השמשות ונמצא עכשו נהנה באיסורי הנאה שלא במקום מצוה וראוי לאסור אף לישראל הוא סובר שמאחר שקנה לו לא ניחא ליה דלינטר ואינו מקפיד עליו כלל וכן הלכה ומצד מה שאמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב ונמצא שלישראל מערבין אף בבית הקברות אבל לכהן לא מצד שאהל זרוק לא שמיה אהל ובקבר אחד מערבין בו אף לכהן בדרכים שהזכרנו ואין צריך לומ׳ לישראל וגדולי המחברי׳ נראה שפסקו כדעת ניחא ליה דלינטר ופסקוה לאיסור אלא שהתמה עליהם שכתבו בה בית הקברות ובבית הקברות מיהא לא הוצרכנו לטעם זה אלא שכתבוה אף לישראל ובישראל מיהא מטעם זה אתה אוסרו: