מאירי על עירובין מה

המשנה השניה ועיקרה בביאור ענין החלק השני ונתגלגל ממנה לביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר ועוד אמ׳ ר׳ יהודה בן בבא הגנה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים שזהו שיעור בית סאתים. אם הוקף בגדר גבוה עשרה טפחי׳ מטלטלין בתוכו בכלו ובלבד שיהא שם שמירה ר״ל סוכת שומרים כדי שיהא נאמר עליה בכך סרך היקף לשם דירה. או בית דירה לבעל הבית אעפ״י שאינה תדירה אלא לפרקים. או שתהא סמוכה לעיר ופירשו בה בתוך שבעים אמה ושירים שמאחר שסמוכה לעיר כל כך הרי הוא מתמיד לילך ולטייל בה והרי זה כעין דירה ויש מפרשי׳ בתוך אלפים אמה ואם כן מה שחלק ר׳ עקיבא להתיר אף בשאינה סמוכה פירושה אם שבת לשם או על ידי [עירובי] תחומין. ועיקר הדברים כדעת ראשון.

ר׳ יהודה אומר אפי׳ אין בה אלא בור או שיח או מערה [מטלטלין בתוכה] שאינו אלא כעין תשמיש ואין זה (אלא) כמין ביראות שקראנו תשמיש גמור שהביראות במקום שאין המים מצויים והרי הוא תשמיש גמור לאדם אעפ״י שעקרו לבהמה אבל בזו אפי׳ היתה אמת המים עוברת לפניו שלא הוזקקנו לאלו אלא למראית העין בעלמא. ואף לחכמי הדורות ראיתי שבזו לר׳ יהודה אם יבשו מימיו בשבת הואיל ואין המים עיקר אלא למראית העין בעלמא הואיל והותרה שבת הותרה.

ר׳ עקיבא אומר אפי׳ אין בה אחד מכל אלו. שאע״פ שלא הוקפה לשם דירה הואיל ומכל מקום אין בה אלא בית סאתים מטלטלי׳ בה ובזו הלכה כר׳ עקיבא. ומכל מקום מדברי ר׳ יהודה למדו קצת מפרשי׳ שכל בית דירה הפתוחה לקרפף בית סאתים והם של אותם הבעלים בעצמם מותר לטלטל מזו לזו שאם הן אסורות זו על זו היאך הוא מותר על ידה ואם כן לא אסרו מבית לקרפף אלא כשהבית לאחד והקרפף של אחר. ומכל מקום הרבה נוטים בה לשטה אחרת שאף בשהכל לאחד כל שאתה נותן לו דין קרפף כגון שלא הוקף לדירה שאין טלטולו מותר אלא בבית סאתים אין טלטול ממנו לבית כלל אלא ממה שהוא רשות אחת עמו כגון חצר אכסדרה ודומיהם כמו שיתבאר:

ונשוב לדברינו והוא שבזו הלכה כר׳ עקיבא מכל מקום מה שהוסיף לומר ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים כיון בה לחדוש אחר שאין הלכה בה כמותו והוא ששאלו בגמרא ר׳ עקיבא היינו תנא קמא שנאמר עליו במשנה הראשונה אמרו לו לר׳ יהודה לא אמרו בית סאתים אלא לגנה וקרפף וודאי סתם נאמרה ובהוקפה שלא לשם דירה ותירצו איכא בינייהו דבר מועט והוא שתנא קמא מכשיר בית סאתים אף בארכו פי שנים ברחבו (בחצר) [כחצר] המשכן שהוא מאה על חמשים שנמצא שבורו חמשת אלפים אמה ור׳ עקיבא אינו מכשיר אלא לחשבון הנמצא מכוון ברבועו עד מה שאפשר לרבעו והוא שבעים אמה ושירים ר״ל ארבעה טפחים או אמור שני שלישי אמה על שבעים אמה ואותן השירים ומאה על חמשים יש בשבורו יתר על זה שמנה עשר אמות וארבעה טפחים ארך ברחב שני טפחים שנמצאת כל אמה שליש אמה מרובעת ונמצא הכל שש אמות וטפח ושליש ברוחב אמה שכשאתה מחזיר ד׳ טפחי׳ רחב לרחב ששה יהיו טפח ושליש ארך ברחב ששה כיצד כבר ידעת שחצר המשכן שממנו למדנו טלטול לשבת במקום שהוקף שלא לשם דירה היה מאה ארך בחמשים רוחב ונאמר עליה חמשים בחמשי׳ ואעפ״י שלפי פשוטו הוא מכוין לומר שיעמיד את המשכן על שפת החמשי׳ שיהא לפניו חצר חמשי׳ על חמשי׳ מכל מקום דרשו בו טול חמשי׳ וסבב חמשים ר״ל שירבע חמשים היתרים באורך ויקיפם על החמשים הנשארים סביב סביב ואעפ״י שהותר לר׳ עקיבא טלטול במאה על חמשים מכל מקום לא כונה תורה להתיר לבאים אלא על דרך רבוע זה או שמא חכמי׳ דרשו וגרעו שלא ליגע באיסור תורה וכמו שאמרו בתחומין שפוחתין מן המדות מפני הטועים מכאן ואילך צא וחשוב חמשי׳ על חמשי׳ שיש לך להקיף על חמשי׳ בחמשים עשה מהם חמש רצועות כל אחת בארך עשר וארך חמשי׳ ותן ארבע לארבע רוחות ונמצאו לך שבעים על שבעים חוץ ממקום הקרנות שיש בכל אחד מהם פגימה עשר מפני התוספות שהוספנו ואתה ממלאם ברצועה חמשית שתעשה מהם חמש רצועות של עשר על עשר ואתה נותן מהם ארבע מתנות לארבע קרנות ונשלמו לך שבעים על שבעים בשלמות ועדיין לך בידינו רצועת עשר אמות ארך על עשר אמות רחב עשה מהן עשר רצועות אמה רחב בעשר אמות ארך וצרף את כלן לרצועה אחת ארוכה ותצא לך רצועה ארוכה מאה אמה ברוחב אמה וחלקנה לשלש רצועות כל אחת ארך מאה אמה ברחב שני טפחי׳ וצרף גם כן את כלן לרצועה אחת ארוכה ותצא לך רצועה שלש מאות אמה ארך ברחב שני טפחי׳ וכשתפרנס מהם שבעים לכל רוח נשארו לך מהם עשרים אמה ארך על רוחב שני טפחי׳ ועדיין אתה צריך מהם שמנה טפחי׳ ארך ברחב הטפחי׳ למלא כל קרן מהם בטפחי׳ על טפחי׳ ונשארו לך משבור מאה על חמשים שמונה עשר אמות וארבעה טפחי׳ ארך על רוחב שני טפחי׳ שהם שש מאות וטפח ושליש ארך ברחב אמה שהם רכ״ד טפחים בשבור וזה דבר מועט שאין ראוי לשברו על הרבוע הואיל ואינן עולות לתוספת טפח ברבועו ולר׳ עקיבא אינו מתיר טלטול אלא לשיעור זה ולא שיזקיקהו למרובע דוקא אלא שלא יהא בשבורו אלא כשיעור זה ולתנא קמא כל שיש בשבורו חמשת אלפי׳ אמה מטלטלין (בכלא) [בכולה] ובזו הלכה כרבנן.

ר׳ אליעזר אומר אם היה ארכה יתר על רחבה אפי׳ אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. והקשו בגמרא שהרי מצאו לו במקום אחר שאמר אם היה ארכה יותר משנים ברחבה אפי׳ אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הואיל ויצאה לה מתכונת המשכן באריכות יותר על פי שנים ברחבו ופירו׳ (בדוקא) [בדוחקא] כלומר הא ארוכה יתר על פי שנים ברחבה לא. ושאלו בגמרא ר׳ אליעזר היינו דר׳ יוסי. ותירצו איכא בינייהו רבועא דרבנן. ופירשו בה גאוני הראשונים מה שנחלקו בפרק מי שהוציאוהו [מט:] בענין אלפים אמה של תחומין שר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר עגולות ולא מרובעות כדי שלא יהא שם אלכסון שאם אתה נותנם מרובעות ומתירן לו עם כל שבתוכם הרי יש באלכסון יותר ואם כן כל שמהלכם באלכסון אתה מעגל לו את הזוית להחזירו למדת הרחב. וחכמים אומרי׳ מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזוית להחזירו למדת הרחב ואף בזו ר׳ אליעזר סובר דוקא בעגול. ומה שאמר שאם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי׳ אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הוא בא לאסור מרובעת שאם ארכה מאה הרי אלכסונה יותר ממאה ואם כן לא התירו אלא את השבור וכשיעור עגולו ור׳ יוסי אומר אפי׳ ארכה כשנים ברחבה ר״ל אף ברבוע והלכה כר׳ יוסי. וגדולי הרבנים פרשוה בדרך אחרת. ולענין פסק אין אנו צריכים להזכירה.

אמר ר׳ אלעאי שמעתי אפי׳ היא בית כור. כלומר שלא נתן שיעור בית סאתים אלא לבקעה שאין שם מחיצות מסויימות אלא שנכנסי׳ ויוצאין בה דרך מדרון אבל גנה וקרפף שמחיצותיה גמורות אעפ״י שלא לשם דירה הוקפו מטלטלין בכלו ואין הלכה כן כמו שהתבאר. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב עם האחרים והרי כלם אסורי׳ להוציא מביתם אף לחצר אלא שזה השוכח בטל להם רשותו או חצרו ולא הזכיר בבטולו את ביתו וסובר ר׳ אליעזר שהמבטל את חצרו או רשותו אף ביתו בטל והלכך ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו מבית לחצר ומחצר לבית שלא יראה כמערער בבטולו אבל מחצר לשאר בתים מותר שהרי הוא כאורח אצלם ולהם מותר מבתיהם לחצר. וכן מאותו בית לחצר שכבר נתבטל אצלם ומחצר לבתיהם ולאותו בית. ומכל מקום הלכה שהמבטל רשותו או חצרו לא בטל את ביתו אלא אם כן הזכירה בפי׳ והילכך ביתו לחצר אסור לו ולהם ואם בטלו אצלם בפירוש אסור לו ומותר להם:

וכן שמעתי ממנו שיוצאין בערקבלין בפסח משום מרור והוא סיב שסביבות הדקל ויש בו מרירות מעט אעפ״י שמתיקות מעט מתערב עמו ואף (זו) [בזו] אין הלכה כן. וגדולי המחברי׳ בקצת חבוריהם גורסי׳ עקרבנין וכתבו שבלשון ערב נקרא אל עקרבאן והוא עשב שעליו עשויים כעקרב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: