מאירי על עירובין קמט

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק (התשיעי) [השמיני] והוא שאמר שתי חצרות זו לפני׳ מזו ר״ל שהפנימית פתוחה מחיצונה והחיצונה למבוי או לרשות הרבים שנמצא דריסת הרגל הפנימית על החיצונה כשהיא צריכה לילך למבוי או לרשות הרבים ויש בכל חצר מאלו בעלי בתים שאוסרים זה על זה וצריכים לערב זה עם זה בחצרן של עצמן ואם ערבו שתיהן מזו לזו מותרות זו עם זו ואמר על זה שאם עירבה הפנימית לעצמה ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת לעצמה שהרי אין לה מי שיאסרנה שהרי חיצונה אין לה דריסת רגל עליה ויכולה היא לסגור פתחה ואין בני חיצונה יכולין לעכב והלכך אפי׳ לא סגרה מותרת בעצמה אבל חיצונה אסורה בעצמה שהרי לא עירבה.

עירבה חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורות הפנימית מצד עצמה שלא עירבה והחיצונה אעפ״י שעירבה הרי יש לפנימית דריסת רגל עלי׳ והואיל והיא אסור׳ במקומ׳ אוסר׳ היא שלא במקומ׳ הואיל ודריסתה עליה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה כל אחת מותרת בעצמה ואין פנימית אוסרת לחיצונה אעפ״י שלא עירבה עמה מאחר שהיא מותרת במקומה.

כלל הדברים בענין זה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה ור׳ עקיבא אוסר בחיצונה מפני דריסת רגל הפנימית מפני שהוא סובר שאף רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מצד דריסת רגלה וחכמים אומרי׳ אין דריסת הרגל אוסרת. פרשו בגמרא שמחלקת שלישי הוא ומתירים בעירבה חיצונה ולא פנימית שאין הפנימית אוסרת מצד דריסת רגלה אעפ״י שאסורה במקומה הואיל ודריסת רגל שיש לה על החיצונה אינו אלא דרך דריסה ואין לה שתוף בגוף החצר והלכה כתנא קמא. והוא שאמרו בסוף המשנה אם היו של יחידים (אנו) [אינן] צריכים לערב כלומר אם אין החצרות חלוקות לדיורין אלא יחיד בחיצונה ויחיד בפנימית או רבים האוכלים על שלחן אחד אין צריכין לערב זה עם זה שהרי מצד עצמה אין כאן עירוב לאחת מהן ואם משום דריסת פנימי לחיצונה הרי פנימית מותרת במקומה ואינה אוסרת. ויראה שכל שאוכלין בשבת כאחד אעפ״י שחלוקים מעצמם בחול נעשו בשבת כיחיד.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב כלומר שעירבו שתי החצרות זו בעצמה וזו בעצמה ושכח אחד מן החיצונות ולא עירב ונמצא שהוא כאלו לא עירבו ומתוך כך חיצונה אסורה ופנימית מותרת שאין החיצונה אוסרת לפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרו אף בני חיצונה.

שכח אחד מן הפנימית ולא ערב שהוא כאלו לא עירבו שתיהן אסורות פנימית מצד עצמה וחיצונה מצד דריסת הפנימית. ומכל מקום בבטול רשות הותרה הפנימית אבל החיצונה אסורה מצד דריסת רגל המבטל שהוא אסור במקומו.

נתנו עירובן במקום אחד כלומר שעירבו שתיהן זו עם זו ונעשו כחצר אחת כל ששכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. ופרשוה בגמרא בשנתנוהו בחיצונה ומאי אחד שמיוחד לשתיהן. ומאחר שכן לא סוף דבר ששכח אחד מן הפנימית שנמצאת הפנימית אסורה במקומה ואוסרת בחיצונה אלא אפי׳ שכח אחד מן החיצונה אף הפנימית אסורה ואינה יכולה לומר הרי סוגרת בעדי שהרי עירובם בחיצונה ואם תסגור בעדה כדי למנוע תשמיש של חיצונה שלא צריך עירוב אצלה ואם נתנוהו בפנימית אם שכח אחד מן הפנימית ודאי שתיהן אסורות עד שיבטל אבל אם שכח אחד מן החיצונה פנימית מיהא מותרת בלא בטול שאף היא סוגרת פתחה הואיל והפשיעה לא באה מצדה שעירובה אצלה ואין אומרין חיצונה עירובה מרגילה בפנים עד שיהא שתוף חיצונה אוסרתה שהרי היא אומרת לתקוני (שדרתיך) [שיתפתיך] ולא לעוותי.

וזה שאמרו אם היו של יחידים אין צריכין לערב כמו שביארנו. פרשו בגמרא תחלה שלשה אסורים כלומר שאם היו שלשה בין שני החצרות אפי׳ היה יחיד בפנימית ושנים בחיצונה עירבו בני החיצונה פנימית אוסרת ואעפ״י שמותרת במקומה מצד יחידותה ומפני שלא יבאו לטעות בשנים בפנימית שהוא רגל האסורה במקומה שהרי הדבר קרוב לטעות בו הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה כלומר הואיל ובין שיחיד בפנים ושנים בחיצונה בין ששנים בפנים ואחד בחיצונה נראין הם כרבים בחיצונה שדריסת כלם בתוכה ואין אדם מרגיל בין שנים בפנים ליחיד בפנים ואין הלכה כן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולעולם אינו אסור עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהיא רגל האסורה. ואחד בחיצונה לאו דוקא וכן הלכה. אבל כל שבא להוציא מחצר לחצר אסור עד שיערבו ומ״מ עכו״ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים שאם היו בחיצונה שנים ישראלים ובפנימית עכו״ם אחד הרי דריסת רגל של עכו״ם אוסרה אעפ״י שאינו דר עמהם ושישראל כיוצא בו אינו אוסר מפני שהרואה סבור שהעכו״ם אינו אוסר אפי׳ ביש שם ישראלים אוסרים זה על זה. ושאלו על זו בגמרא מאי שנא יחיד ישראל בפנימית כלומר שאינו אוסר דאי ידע ידע כלומר אם הרואה יודע שהישראל דר שם יחידי הרי טוב ושוב אין לחוש לדבר שהדבר ידוע רגל המותרת אינה אוסרת ואם אין הרואה יודע שהוא דר שם יחידי אלא שסבור שאחר או אחרים דרים עמו יאמרו עירובו עירוב ותולה הענין שלא באסור הם עושים ואם כן עכו״ם נמי אי ידע ר״ל שהעכו״ם אוסר במקום שיש שם ישראלים ושלא הותר בכאן אלא מפני שאינו עומד עם ישראלים הרי טוב ואם אינו יודע וסבור שאף בזו היה ראוי לאסור אף הוא יתלה הענין בשכירות ולא יבא לטעות ממנו למקום אחר. ותירץ עכו״ם מפעא פעי כלומר משמיע קולו ועניניו ידועים והואיל ולא נודע לו שכירותו אינו תולה הענין בשכירות אלא שסבור שאינו אוסר בכאן ויבא לטעות ממנו למקום אחר. זו היא שיטת גדולי הרבנים אבל גדולי הראשונים וגדולי המפרשים אחריהם פרשו בשמועה זו אם היו שלשה אסורים כלומר שלש חצרות זו לפנים מזו ואחד אחד בכל חצר ר״ל ישראל אחד שנמצאו שלשה בחיצונה. ושמואל חולק עד שיהו שנים בפנימית ולא עירבו שהוא רגל האסורה במקומה. ור׳ אליעזר סובר כשמואל אלא שמחדש בה שאם דר עכו״ם בפנימית ושני ישראלים בשנים החיצונות אחד בכל חצר וחצר שהעכו״ם אוסר עליהם ואינם גורסים עכו״ם אחד בפנימית הרי הוא כרבים אלא עכו״ם הרי הוא כרבים. וכבר כתבנוה למעלה ויש מפרשים אותה בפנים אחרים אין צורך בהזכרתם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאסרנו מכח דריסת רגל פנימית על החיצונה יש פוסקים שאם עשו פנימית דקה לבני פתחם שזהו גילוי הדעת שנסתלקו להם מדריסת החיצונה וכן הוזכרה בסוגיא זו אלא שלא ראיתי לאחד מן הפוסקים שהביאוה. ונראה שאין דקה מועלת בכך שהרי על כרחם צריכים הם לצאת ואין בנין דקה לשעה: