מאירי על עירובין קיט

זה שכתבנו שהסולם תורת מחיצה עליו להקל ליתן לו תורת היתר מחיצה הקשו עליה בגמרא ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכח אחד מהם ולא עירב כלומר או אחד מבני חצר או אחד מבני מרפסת ובני המרפסת עירבו לעצמם ובני חצר לעצמן והרי שזה שלא עירב אוסר אם הוא מבני מרפסת לכל בני מרפסת ואם הוא מבני חצר אוסר לבני חצר והרי נמצאת רגל מרפסת אסורה במקומה ואוסרת על בני חצר שהמרפסת שבדיורי העליות פתוחות לחצר ודריסתם ויציאתם דרך חצר היא ואוסרים עליהם שלא להוציא מבתים לחצר שאלו לא שכח אחד מן המרפסת מלערב אעפ״י שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אין מרפסת אוסרת על חצר שהרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת אלא שמאחר שאסורה במקומה אוסרת לבני חצר. ואם יש רקה ר״ל לבני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה כבר סלקו בני מרפסת רגליהם מן החצר ובני חצר מותרים לעצמן ואם אחד מבני חצר הוא ששכח ובני המרפסת מותרים במקומם אם עשה זה שבחצר רקה על פתחו אינו אוסר וסתם הדברים המרפסת גבוהה עשרה באויר החצר ויורדים ממנה אל הרקה דרך הסלם ודרך הרקה יוצאין לחצר ואם כדבריך שהסלם כמחיצה להקל למה יאסרו בני חצר בשכחת זה שבמרפסת והרי הסלם הזה כמחיצה וכאלו המרפסת בלא שום פתח והרי מרפסת וחצר כשתי חצרות שאין פתח ביניהן שאין זו אוסרת על זו אלא שתורת פתח עליו אף להחמיר והרי הם כשתי חצרות זו לפנים מזו שעירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שהיא אוסרת על החיצונה ובני המרפסת כחצר פנימית שהרי יש לה דרך על החצר ותירצוה בשהמרפסת אינה גבוהה עשרה והילכך אין בסלם תורת מחיצה שהרי אין המרפסת חלוקה מן החצר והרי הן כחצר אחת. והקשה ואם כן כי עביד רקה מאי הוי והרי אין רקה מועלת אלא להתיר הרשויות החלוקות להיות זה מותר לעצמו. וזה לעצמו אבל מה שהיא רשות אחת אין רקה מחלקתו לשתי רשויות ומרפסת זו כיון שאינה רשות לעצמה היאך רקה מחלקתה מן החצר וכי עושה אותה רקה רשות לעצמה. ופרשה במגפפת עד עשרה אמות כלומ׳ בנויה במחיצות סביבותיה ליעשות המרפסת רשות בפני עצמה מצד הגיפוף ולא נשאר פרצה בבנין זה אלא פרצה עד עשר אמות שכן חשובות פתח שממנו יורדין לחצר והרי זה כבית שבחצר שאוסרת לחברותיה וברקה הותרה הואיל ורשות בפני עצמו הוא. ויש גורסי׳ בשמועה זו ששכחו ולא עירבו כלומר שלא עירבו בני חצר עם בני מרפסת אבל אלו עירבו לעצמם ואלו לעצמם ולא שכח אחד במקומו שלא לערב וכל שאין שם רקה מרפסת אוסרת לחצר ולא סוף דבר לדעת האומר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אלא אף לדעת האומר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שהלכה כן דוקא בפנימית בחיצונה שאין לפנימית על חיצונה שום תשמיש אלא דריסת הרגל שהרי יש לה חצר בפנימית לעצמה ואינה צריכה לחיצונה אלא לדריסת רגל לצאת דרך בה אבל מרפסת וחצר מצד שאין חצר בדיורי העליות יש לבני מרפסת תשמיש בחצר וכל שהמרפסת פתוחה לחצר אוסרת וכן כתבוה גדולי המפרשי׳:

זהו ביאורה של שמועה זו וכן הלכה אלא שבמקומות של מסכתא זו יתרחבו הדברים בדיני המרפסת עם החצר בע״ה:

כותל שרצפו בסלמות שהניחו סולמות הרבה זה מכאן וזה מכאן אפי׳ יתר מעשר אמות שאלו היה פרצה כשיעור זה יצא לו מתורת פתח אין דנין את הסלמות כפתח עד שנדון את הכותל כנפרצה ביתר מעשר לאיסור זו על זו עד שיערבו אחד אלא רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים שהסולם נדון כמחיצה להקל ולערב שנים ואם רצו נדון כפתח ולערב כפתח:

עיר זו שכשאנו מערבין את כלה צריכה שיור אין צריך להיות אותן הבתים המונחות לשיור פתוחות לצד העיר כדי שיהו ראויות להתערב עם בני העיר או אם אינן פתוחות לצד העיר שיהא צריך לעשות שם חלונות כשיעור ארבעה כדי שיהו ראויים מיהא להתערב עם בני העיר דרך חלונות או אם אין עושין שם חלונות שיהו דיוטות עוברות מבתי העיר לאותם הבתים דרך גגות שיהו ראויים מיהא להתערב דרך גגות אלא אעפ״י שאינן ראויות להתערב עם בני העיר בשום צד נעשית לה שיור שהרי בית התבן של רב יוסף היה שיור לעיר פומבדיתא כמו שביארנו למעלה והרי בית התבן זה חוץ לעיר היה ולא היה ראוי להתערב עם העיר ומערבין את השאר ביחד וכשם שהקטנה נעשית שיור לגדולה כמו שביארנו בעיר חדשה שביהודה כך עיר גדולה נעשית שיור לקטנה שהרי רבה בר אבוה היה מערב עיר מחוזא כלה ערסאתא ערסאתא ר״ל שכונות שכונות משום פירא דבי תורי ר״ל גומות גדולות העשויות להצניע שם גרעיני תמרים לשוורים והיו אותם גומות מבדילות בין השכונות ולא היה יכול לערב את כלה ביחד אלא אם כן דרך גגות ולא רצה להכניס עצמו בעירוב דרך גגות ועירבה שכונות שכונות ובכל השכונות היו מבואות הרבה ביחד ולא היו מתקנין להם לחיים שעיר של רבים ונעשית של יחיד היתה ונמצא שצריך היה להיות כל אחת שיור לחברתה ולא דקדק בהן בין גדולה לקטנה אלא אף הגדולה היתה שיור לקטנה:

המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מי שהיה במזרח ר״ל שהיה בדרך והיה לצד מזרח העיר שביתו לתוכה ואמר לבנו לערב לו במערב ר״ל בצד מערב העיר או שהיה במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו כלומ׳ אם קדש עליו היום בדרך רואין אם באותו מקום שקדש עליו היום הוא קרוב לביתו אלפים שהוא תוך התחום לביתו אבל רחוק הוא באותה שעה ממקום עירוב זה יתר מאלפים מותר לביתו ר״ל לתחום ביתו ואסור לעירובו ר״ל לתחום עירובו כלומר מותר הוא לילך עד ביתו ומביתו עד הלן אלפים אמה לכל רוח הן לצד שאר הרוחות אבל לא מעירובו ולהלן שמאחר שכשקדש עליו היום רחוק מעירובו יתר מאלפים ונמצא שאינו יכול לילך שם ולאכלו הרי אלו היה עירובו עירוב היה הוא חוץ לתחום עירובו ואין לו לזוז ממקומו אלא שאינו עירוב כלל שאומדין את דעתו שלא עשאו שליח לעוותו ולא עקר דעתו משביתת ביתו לקנות שביתה במקום שהוא חוץ לתחומו עד שיאסר לזוז ממקומו והרי עירוב זה כמי שאינו וקונה שביתה בביתו. ואע״פ שהתבאר במי שאמר לעבדיו צאו וערבו לי וערב עליו אחד לדרום ואחד לצפון שאם מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ואין אומרין לתקוני שדרתיך וכו׳ עד שנתירהו בתחום ביתו בזו כל אחד מתקן היה לפי מה שנצטוה ואין אצל אחד מהם שום פשיעה אבל זה כיון שהוא רחוק מביתו ואמ׳ לבנו לערב לו לצד האחר היה לשליח לדקדק ולערב במקום שיהא זה יכול להיות בתוך התחום לעירובו כשיקדש לו היום הא על ידי עצמו אם אמר תהא שביתתי במקום פלוני והיה אותו מקום רחוק ממנו יתר מאלפים לא יזוז ממקומו כמו שהתבאר בפרק רביעי שהרי במקום שאמר אינו יכול לקנות שביתה שהרי חוץ לתחומו הוא ובמקום שרגליו לשם אינו קונה שביתה שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה בשביתה לשם ונמצא פושע בעצמו שהיה לו לפרש אם אני רחוק מאותו מקום יותר מאלפים תהא שביתתי במקומי. היה הימנו ולעירובו אלפים ר״ל שהוא שבשעה שקדש היום בתוך התחום למקום העירוב וחוץ לתחום ביתו מותר לעירובו ר״ל לתחום עירובו לילך ממקום העירוב ולהלן אלפי׳ אמה לכל רוח ואסור לביתו ר״ל לתחום ביתו שלא למנות מביתו אלפים אמה ולביתו מיהא מותר לילך מחמת העירוב אם הוא בסוף אלפים לעירובו. ושאלו בגמרא היאך אפשר שיהא קרוב לעירובו יותר מביתו שהרי הוא במזרח הבית ועירובו למערב הבית עד שפרשו מזרח בנו ומערב בנו כלומר שהיה הוא למזרח בנו שהוא ובנו כלם לצד מזרח הבית אלא שבנו מקדים והולך לפניו ונמצא הבן והבית והעירוב כלם למערבו והוא למזרחם וצוה להניח את עירובו למערב בנו קרוב לאלפים לעיר שיהא יכול לחזור למחר לשם ולמנות משם אלפים אמה לכל רוח ונמצא העירוב קודם לו יותר מביתו או שהיה במערב בנו כגון שהיה האב קודם לו לצד העיר וצוהו לשוב לאחוריו ולערב לו במזרחו ונמצא האב למזרח הבית ולמערב העירוב והבן ואפשר שכשקדש היום היה תוך התחום לביתו ורחוק לעירובו וחזרו ופרשוהו אף במזרח ביתו וכגון שעומד ביתו באלכסון והוא צוה לערב דרך ישר מנקודת המקום שהוא בו שאעפ״י שמשך העירוב חוץ למערב הבית אפשר שהוא קרוב לעירובו יותר מצד שהוא בקו ישר כנגד מקום עירובו וביתו בקו אלכסוני. ופרשוה גאוני ספרד בטבלא מרובעת אלפים על אלפים שאלכסונה אלפים ושמנה מאות כגון זו והיה הוא מבעוד יום לנקוד׳ מזרחי׳ דרומית שבה וצוה לערב כנגד נקודת מערבי דרומי מחוץ לקו המערבי מאה אמה וכשנתקרב הוא מאה אמה מנקודה זו ולפנים לצד המערב קדש היום ונמצא רחוק מעירובו אלפים לבד והוא רחוק מביתו יתר מאלפים. ואני תמה לפירושם מה בכך והלא שערנו אלפים אמה הן ואלכסונן. אלא שאפשר שאינו סובר כן. או שאפשר לפרשה בטבלא שיש ברבועה יתר מאלפים עד שכשהלך בקו הישר כל כך שממקום רגליו עד מקום העירוב אלפים לבד יש משם לביתו יותר מאלכסון של אלפים ולי נראה לפרשו בשהטבלא ארוכה וקצרה כגון זו שאעפ״י שהעירוב משוך לצד מערב יותר מן הבית מכל מקום אפשר שהוא קרוב לעירובו אלפים ורחוק מביתו יותר מאלכסונן של אלפים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה. הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום. פי׳ בעיבורה של עיר באחת מן הבתים העומדים בתוך שבעים אמה ושירים לא עשה כלום. כלומ׳ לא הועיל ולא הפסיד שהרי אף בלא עירוב זה יש לו אלפים אמה לכל רוח שהדבר ידוע שיש אלפים לכל רוח ממקום שביתתו חוץ מארבע אמות של מקומו וכל העיר ששבת בתוכה ורבועה ועיבורה הרי הן בכלל העיר ליחשב אצלו הכל כארבע אמות ונמצא שלא הרויח בעירוב זה כלום לצד שעירב בו ולא הפסיד בו כלום לצד שכנגדו. וראשונם של גאונים פירשה במי שנותן עירובו בעיר אחרת הסמוכה לו בתחום אלפים אמה ומה שאמרו באנשי עיר גדולה שמהלכין את כל עיר קטנה בנותן את עירובו לשם. ולמדנו כאן שאעפ״י שעיבורה של עיר כעיר לענין מדידה לאנשי העיר למוד להם מעיבורה ולחוץ אעפ״י כן לאנשי עיר אחרת שנתנו עירובם לשם לא נחשוב להם העיבור כאלו נתנוהו בתוך העיר עד שיהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה אלא מודדין לו ממקום עירובו אלפים אמה כאלו נתנו חוץ לעיר. והדברי׳ זרים שאם כן מאי לא עשה כלום היה לו לומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ועוד שהרי עדיין לא למדנו שהנותן עירובו בעיר אחרת יהלך את כלה וחוצה לה אלפים עד משנה שאחריה וכבר הגיהו עליהם גדולי המפרשי׳ בכדי הצורך. אלא ודאי אף לאנשי עיר אחרת דנין את העיבור כעיר עצמה.