מאירי על עירובין קטז

והוא ששאלו וכמה עומקו של גיא כלומר כשאינו רחב חמשים שאמרו מבליעו כמה מהלך עומקו של גיא דרך קרקעו בין המדרונות והקרקע. אמ׳ רב יוסף אלפים אבל ביתר מאלפים אינו מבליעו ואיכא דאמרי אמ׳ רב יוסף אפי׳ יתר מאלפים וכן הלכה. ולא נתפרש בה שיעור כמה יתר אבל גדולי המחברים כתבו בה כל שאין בה ארבעת אלפים אמה. ושמא למדוה מעיר העשויה כקשת ומן השיעור הנזכר בין שני ראשיה כמו שהתבאר והקשו לו כמאן לא כרבנן ולא כאחרים והוא שחכמים אמרו עמוק מאה ורחב חמשים מבליעו ואם לאו אין מבליעו אלא מקדרו כלומר אם הוא עמוק ממאה. ואחרים אמרו עמוק אלפים ורחב חמשים מבליעו ואם לאו אין מבליעו אלא מקדרו הא יותר מאלפים לדברי הכל אין מבליעו והיאך הוא אומר אפי׳ יתר מאלפים ותירץ לעולם כאחרים והא דאחרים בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו הוא שההלוך נוח בה וכל שהיו יותר מאלפים צריך לקדר אבל בחוט (אין) המשקולת יורד אינו ראוי להלוך ואף ביתר מאלפים מבליעו או מודד קרקעיתה מדידה יפה ואין השפוע והמדרון נכנסים במדה כלל והלכה כאחרים. ובשאין חוט יורד כנגדו כל עד אלפים מבליעו ובחוט יורד כנגדו עד ארבעת אלפים. וכן במה שאמרו למעלה הגיע להר מבליעו אמרו לא שאנו אלא בהר המתלקט עשרה טפחי׳ גובה או עמק בכדי הלוך ארבע אמות אבל הר המתלקט עשרה מתוך חמש אין זה קרוי מדרון ומודד את הכל מדידה יפה שהרי חמש אמות הם ל׳ טפחי׳ וכל שהמדרון שלשה חלקים יתר על הגובה תשמיש גמור הוא שהרי כבש המזבח כך היא מדתו שלשים אמה מדרונו לגובה תשע אמות של מזבח בלא הקרנות והיו עולין שם עם איברי העולה והאימורין:

רב הונא בר נתן מתני לה לקולא לא שאנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש אבל עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו. וכתבו גדולי המפרשי׳ שדברי רב הונא בר נתן אמורים בין על ראש השמועה ר״ל מבליעו בין על סופה ר״ל בשאי אפשר להבליעו שמקדר ופירושו לא שאנו אלא במתלקט עשרה מתוך חמש שתשמישו נוח ויש לנו לצמצם את המדה אם בהבלעה אם בקדור אבל עשרה מתוך ארבע הרי הוא ככותל משופע שאין חוט המשקולת יורד כנגדו שאומדו והולך. והלכה כרב הונא בר נתן שהרי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ומכל מקום מודה הוא שאם מתלקט עשרה מתוך יתר מחמש שאין זה קרוי מדרון ומודד את כלו מדידה יפה כקרקע גמור:

למדנו שכל שהגיע לגיא או להר אם מתלקט עשרה מתוך יתר על חמש הרי הוא כקרקע חלק ומודד את הכל מדידה גמורה ואם מתלקט עשרה מתוך חמש מבליעו אם אינו רחב יתר מחמשים הולך לאיזה מקום שבאותו רוח ומבליעו לשם וחוזר למדתו ואם אינו יכול להבליעו באותו רוח כלל מקדרו:

עשרה מתוך ארבע אינו מקדר אלא אומדו והולך והבלעה זו אינה אלא בשאין בעמקו יתר מאלפים אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו מודד קרקעיתו. ואין השפוע והמדרון נכנסין במדה כלל:

היה כותל זקוף אינו צריך כלום ואינו נכנס במדה כלל:

היה הגיא רחב כל כך כנגד כל העיר עד ששפתו החיצונה מתפשטת חוץ לתחום זו אינה צריכה לפנים שאומד בגיא עד מקום (ששה) [ששם] נשלמה מדת התחום ומציין בתוך הגיא כדי שלא יצא משם ולהלן שהרי אף כשאין אתה מכניס שפועו ומדרונו בכלל המדה ושתהא דן אויר העומק כקרקע חלק הרי חוץ לתחום ונמצאת למד מדברינו דין הבליעה והקדור ואומד ומדידה יפה בלא שפוע ומדרון ומדידה יפה אף בשפוע ומדרון ודין מה שאינו צריך כלום ושאינו נכנס בכלל מדת התחום כלל:

קדור זה שכתבנו אינו אלא לענין תחומין אבל לענין עגלה ערופה כשמודדין אי זו קרובה מכלן וכן בערי מקלט למדידת תחומיהן שקולטי׳ בערים עצמן אין מקדרין בהן אלא מודדין כל המדרון ואעפ״י שמרבה במדה ומרחיק את הערים אין מקצרין בשל תורה ולא מודדין כמה שהוא:

המשנה הרביעית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר אין מודדין אלא מן המומחה וכו׳ פרשו מקצת גאונים מלשון ומחה אל כתף ים כנרת לשון הגעה והשגה. כלומר אעפ״י שביארנו שאם היה מודד והגיע להר או לגיא מבליע או מקדר או מודד או מעביר על אחד מן הדרכים שביארנו מכל מקום לכתחלה אין לו למדוד אלא ממקום שיוכל להגיע לתחומו. בלא עכוב גדר והר עד שלא יצטרך להניח מדידתו. ורוב מפרשי׳ פרשוהו מענין מומחה ממש כלומר שאין מוסרין מדידת התחום אלא למי שהוא מומחה ובקי באומנות מדידה ובהלכותיה וכן כתבוה גדולי המחברי׳ ואף בתלמוד המערב כמו שאמרו שם הא הדיוט שרבה אין שומעין לו.

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד למקום שרבה שומעין כלומר שאם זה המודד מדד בשני מקומות והרי קרן מזרחי דרומי וקרן מזרחי צפוני שהרי המדידה המכוונת למדות בכל רוח שתי פעמי׳ כל אחת סמוך בקרן שלה ונמצאו מדידותיו סותרות זו את זו עד שנראה לכל שהאחת גדולה מחברתה כחמשים אמה או כמאה או כמה שהוא תולין לקולא ולמקום שרבה שומעין. ושאלו בגמ׳ ולמקום שמיעט לא כלומר והלא יש בכלל מאתים מנה וכל שכן ששומעין לילך למקום שמיעט. או שמא כך הוא מקשה ולמקום שמיעט להוציא את המדה בו כנגד המרובה לא והרי מכיון שאתה מחזיקו במעוטת יש לך להוסיף בה. ותירץ אף למקום שרבה כלומר שבאותו צד שמיעט שומעין לו כנגד מקום שרבה ומוסיפין עליה כמדה האחרת ותולין את הענין שלא מתח החבל יפה ואמרו בתוספתא שצריך למתחה בכל כחו. ויש מפרשי׳ להחמיר כלומר למקום שרבה אין למקו׳ שמיעט לא אלא שתוסיף בו את המדה כנגד המרובה ואמאי והרי שמא כדין מדד אלא שנזדמן לו גיא או גדר או הר על צד שהוצרך למעט מדתו בכך. ותירץ אף למקום שרבה ומכל מקום מקום שמיעט אין מוסיפין עליו וראשון עיקר. וגדולי המחברים כתבו בזה היו לנו תחומי שבת מוחזקים ובא מומחה ומדד וריבה או מיעט שומעין לו בתחום שרבה. ואין לשון הגמרא נופל יפה לפי זה שאם כן מאי אף למקום שרבה ועוד היאך הקשו על סוף המשנה היינו רישא והלא אין דומין זה לזה כלל.

רבה לאחד ומיעט לאחד וכו׳. שאלו בגמרא היינו רישא. ותירצו בה רבה אחד ומיעט אחד שמדדו שנים זה אחר זה ונמצאת מדה אחת מהן גדולה מחברתה שומעין לזה שרבה. ופרשו בגמרא ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה כך גורסין בה גדולי הרבנים כלומר שאפי׳ טעה טעות גדולה שאין לתלותה בטעות מדידת החבל כל שלא רבה ביתר מאלכסון העיר לו שומעין שמא הראשון טעה ולא רבע את העיר אלא מדדה כמו שהיא עגולה והשני הוא בקי יותר ממנו ורבעה ונשתכר בזויות ותולין בזה כל אלכסון הקרן עד שיתברר לנו שטעה אבל אם רבה ביתר מכן אין לנו במה לתלות ואין שומעין לו. וכן נראה שגורסין גדולי המחברי׳ והוא שכתבו שומעין למרובה ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסונו של עיר מדד האלפים ומיעט מדתו עד שנמצא צלע התחום בינו ובין העיר פחות מאלפים וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינה ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביתר מזה לפיכך אם רבה זה יתר על הראשון אפי׳ בתק״פ אמה בקירוב שומעין לו. והתמה על דבריהם שלא היה להם לומר אלא תקע״ב שאם הראשון מדד אלפים לבד בקרנות ומשך המדה באלכסון לא יצא תחום הצלע אלא לאלף ותכ״ח ויתר משהו שזהו שיעור מרבע שאלכסונו אלפים כמו שביארנו למעלה ושמא הואיל ויתר משבעים הם אעפ״י שלא הגיעו לגבורות שמונים לא דקדקו בדבריהם כל כך והוא מה שאמרו הם עצמם בקירוב. וכן תירצו בדבריהם גדולי הדור. ומקצת רבני צרפת גורסין בזו ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסונה ופירשו שאפי׳ הרחיק האחד על חברו ביתר מאלכסון העיר עדיין יש לתלות בשיעור גוף העיר שמא כשמדד הראשון היתה העיר קטנה ונתרבית בדיורין ובא זה והרחיק על פי מדת תוספת העיר ועוד שיעור מדת האלכסון.

אפי׳ עבד אפי׳ שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. כלומר שאנו ראינו שפלוני מומחה מדד והגיע לכאן שלא אמרו בעירובי תחומין להוסיף אסור משלש פרסאות שהן שנים עשר מילין עד אלפים אמה שהוא מיל אחד להחמיר בהם בספקותיהם אלא להקל בספקותיהם. ובמסכת כתובות [כח.] התבאר שהגדול נאמן בו על מה שראה בקטנו כלומר שנאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי קטן שעד כאן היו מוליכין אותנו בשבת וסומכין על עדותו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: