מאירי על חולין רלד

פרק אחד עשר (תשיעי) בעזר הצור:

העור והרוטב וכו' כונת הפרק לבאר ענין טומאת אוכלין שבבשר ויתגלגל על יד זה ענין טומאתה אחר מיתתה מדין נבלה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר איזה דבר שבבהמה מצטרף עם הבשר הן לטומאת אוכלין הן לטומאת נבלות והשני אלו הן שעורותיהן נחשבין כבשר להצטרף עם הבשר או לטמא בפני עצמן כטומאת הבשר השלישי באלו שאין עורותיהן כבשר בעוד שהן מחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין הרביעי אלו הן עצמות המטמאין ואלו הן שאין מטמאין ועל איזה צד נגיעת מה שבחוץ מטמאה מצד מה שבפנים הן בנבלה הן בשרץ וכן על איזה צד מטמא נגיעת הטהור בנגיעת הטמא מצד חבורו החמישי באבר המדולדל שבבהמה עד שאינו יכול לחזור ולחיות היאך הוא דינו הן בחיי הבהמה הן לאחר מיתתה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים הדומים לענין זה מענין הטמאות כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון ואמר על זה העור והרוטב והקיפה והאליל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא לטמא טומאת נבלות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עד שימות או עד שיתיז את ראשה וזה [ריבה] לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות ר' יהודה אומר האליל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר הר"מ פי' כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה הוא התבלין ואליל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאינן דופקים ועל הקשרים והקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים ר"ל המקומות הלחים כשחותכים אותם מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו וענין מצטרפין שמצרפין קצתם עם קצתם וכשיצטרף מכללם או מן הבשר ומהם כביצה ויהיה טמא הרי זה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאים אינן מטמאין זולתם מן האוכלין אלא אם היו אותם האוכלין הטמאים שמטמאין זולתם כביצה ועוד נבאר עיקר זה במקומו בתחלת מסכת טהרות ומה שאמר אבל לא טומאת נבלות לפי שכזית נבלה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או היה פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימו הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבלה ומה שאמר ר' יהודה המכונס ר"ל אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה ומפני מה אין מטמאין (אלא) משום נבלה ומטמאין משום טומאת אוכלין צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותם מפורדות בסדר טהרות אבל שמע העקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ונאמר בספרי בנבלתה לא בעור ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמו ונאמר בטומאת אוכלין מכל האכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה במקומו השוחט לישראל ואפי' שחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה לפי שבה יתבארו כל אלה התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא הכשר כפי העקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

אמר המאירי העור והרוטב וכו' פי' כבר ביארנו שהאוכלין הטמאים מטמאין אוכלין אחרים או משקין או ידים ומ"מ אינן מטמאין אדם שאין אוכל אב הטומאה שיטמא אדם ואף הדברים שהן מטמאין אותן אין מטמאין אותן בפחות מכביצה הא בשיעור ביצה מטמאין וכביצה בלא קליפה ומ"מ לקבל טומאה לעצמן אף בפחות מכביצה מקבלין טומאה ויש חולקים בזו כמו שביארנו במסכתא זו ובהרבה מקומות וביאר במשנה זו שאע"פ שאוכל זה המשוער בכביצה אינו כלו אוכל אלא שדבר אחר מחבר עמו המשלימו לכביצה יש דברים שמשלימים מפני שנחשבים כאחד עמו ויש דברים שאין משלימין וביאר בכאן דברים המשלימין והם שמנה דברים א' העור ר"ל פחות מכביצה של בשר בהמה שחוטה ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר לבשר וכל שומר מצטרף לטומאת אוכלין כמו שיתבאר אע"פ שאין לו טומאת אוכלין בפני עצמו ב' הרוטב והוא מרק הקרוש על הבשר ואלו היה בפני עצמו לא היה לו טומאת אוכלין כלל ומצטרפת להשלים לטומאת אוכלין ג' הקיפה והוא תבלין שנתבשלה עמהם והם עליה שבפני עצמן אין להם תורת אוכל ומ"מ מצטרפין להשלים ד' האיליל ופירשו ענינו בגמ' בשר שפלטתו הסכין וענין פלטתו סכין הוא שלפעמים כשמפשיטין את הבהמה נחתך מעט מהבשר על ידי הסכין ונשאר עם העור ופירשו בגמ' שאם חישב על איליל זה לאכילה אף בפני עצמו אם היה בו כביצה מטמא ואין צריך לומר שמצטרף ואם לא חישב עליו לאכילה כלל אף על ידי צירוף אינו מטמא טומאת אוכלין שבטל הוא אצל העור לגמרי אבל חישב על מקצתו ולא על מקצתו ולא פירש איזה קצת אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף עם שיור אוכלין להשלים פלטתו חיה והוא שנשכתו חיה והפשיטה קצת העור בנשיכתה ונתדלדל עם העור מעט מן הבשר אף זה נכלל בשם איליל אלא שאין זה בטל והרי זה אוכל גמור אף לטמא בפני עצמו אף בלא מחשבה לאכילה וכל שכן להצטרף מקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהן ולא הוכרו איזו של פליטת סכין ואיזו של פליטת חיה הרי זו כדין משנתנו אינו מטמא בפני עצמו אבל מצטרף להשלים ונמצא שאתה מבאר איליל שבמשנתנו בשני פנים או בשפלטתו סכין וחישב על מקצתו ולא על מקצתו או במקצתו פלטתו סכין ומקצתו פלטתו חיה ולא חישב עליהם כלל ה' העצמות ר"ל עצמות שיש להם מוח והמוח קרוי אוכל והעצם נעשה לו שומר ומתוך כך מצטרף העצם עם המוח להשלים ואלו עצם בפני עצמו אינו מטמא מגדולי המחברים פירשוה בעצמות המחוברים בבשר ו' הגידים ז' הקרנים ופרשו בגמ' מקום שחותך בהן ויוצא מהן דם והוא אצל עקרן מלמטה והם רכים שם ומ"מ בפני עצמן אין מטמאין ח' והטלפים והם צפרני הבהמה מפני שהם שומר כל אלו על הצד שביארנו אין מטמאין בפני עצמן אבל מצטרפין להשלים שיעור כביצה ובגמ' יתבאר עוד לענין זה בעוף הכנפים והנוצה ומקומות הרכים שבצפרנים וחרטום כמו שיתבאר אבל לא טומאת נבלות פי' כבר ידעת שהנבלה מטמאה בכזית ואם היה כאן פחות מכזית נבלה ואחד מאלו משלימין לכזית אין מטמאה משום נבלה לפסול את האוכל או לחייבו על ביאת מקדש שהשומרים והם העור והעצמות והטלפים אין מצטרפין לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה אלא לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין ורוטב וקיפה אינן ממינה ואילל אינו נקרא בשר שהאילל בטל הוא לגמרי וקרנים וגידים אינן בשר כלל אפי' חתך את הקרנים במקום שמוציאין דם אינו מצטרף לכזית וכן האילל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין ופי' ר' יהודה בסמוך שאם היה בו כזית מכונס במקום אחד מטמא והלכה כדבריו וכן אם כנסו ויש אומרים דוקא בכנסו שהחשיבו וגלה דעתו שאינו רוצה בבטולו וכל אלו שאמרנו אין צריך לומר שאם היו בפני עצמן אין מטמאין משום נבלה אלא אף אם היו מחוברין עם הבשר אין מצטרפין ומ"מ היו מחוברין בבשר ונגע הנוגע בהן אע"פ שלא נגע בבשר הואיל ויש בבשר כזית טמא כמו שיתבאר:

כיוצא בו וכו' כלומר יש לך דברים אחרים באוכלין שאם קבלו טומאה מאב הטומאה הרי הם טמאים טומאת אוכלין לטמא אוכלין אחרים או משקין או ידים ואלו היה בשר נבלה אינן מטמאין והוא ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ועדין היא מפרכסת הואיל והיא מפרכסת אין לה טומאת נבלה שאין לשום חי טומאת נבלה עד שימות לגמרי חוץ מקצת דברים כגון עשאה גיסטרא וחברותיה כמו שהתבאר ומ"מ יש כאן טומאת אוכלין אע"פ שבהמה זו אינה ראויה לא לגוי ולא לישראל לא לגוי שהרי אינה נפקעת להם מאבר מן החי עד שתמות לגמרי כמו שהתבאר ולא לישראל שהרי טמאה היא אע"פ כן הואיל וישראל שחטה ומצינו לישראל שחיטה במקום אחר הרי מחשבתו עושה לה אוכל ואין צריך לומר אם היתה טהורה הא ישראל שנחר בין טהורה בין טמאה ועדין היא מפרכסת אין בה אפי' טומאת אוכלין וכן אם נפסלה בשחיטתה הא למדת שריבה הכתוב בטומאת אוכלין יתר מבטומאת נבלות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

מנין לשומר שהוא מצטרף לטומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין שנאמר בטומאת אוכלין על כל זרע זרוע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקליפתן שעורים בקליפתן עדשים בקליפתו ר"ל קליפה החופה אותה בעודה בשבלת שהיא לה שומר שהנושרת כשכותשין אותה במכתשת אוכל גמור הוא ומנין לשומר שאינו מצטרף לטומאה חמורה ר"ל טומאת נבלה שנאמר בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ואע"פ שעור משלימו לכזית הא עור שיש עליו כזית בשר ונגע בעור מאחרי הבשר אע"פ שלא נגע בבשר טמא כמו שביארנו: