מאירי על חגיגה ו

קדושה ראשונה שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ר"ל כל זמן שיעמוד בית המקדש בקיומו ולא קדשה לעתיד לבא ר"ל אחר חורבן וענין הדברים שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ אלא בעוד שבית המקדש בקיומו הא לאחר חורבן לא נשתיירה הארץ בקדושה כלל וכשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדוש שני בתודות ובשיר ובימי עזרא לא כבשו כל הכרכים שכבשו בימי יהושע אלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים שלא כבשום עולי בבל ובכלל אלו עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג והניחום בכונה שלא ליקדש בקדשת הארץ כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעית ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ואע"פ שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל מחויבים היו במעשרות ממצות חכמים שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות באותן ארצות הסמוכות כגון בארץ מצרים ובבל אע"פ שהיתה רחוקה הואיל והיה שם גלות מימות הנביאים והיינו דתנן בבל מעשה נביאים מצרים ועמון ומואב מעשה זקנים מעתה למדנו על עמון ומואב שזורעין בשביעית וכן למדנו שהם מעשרין והיה לנו לומר שיהיו מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני שהרי שנה ששית עשרו מעשר עני לפי סדרן של מעשרות והיה לנו לומר בשביעית שיעשרו מעשר שני ואעפ"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה והוא ענין אמרם ז"ל נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומ"מ לענין אסור במות נתקדשה לעתיד כמו שכתבנו במסכת מגלה ומה שיש לפקפק בסוגיא זו ממה שבהרבה מקומות יראה שקדשה לעתיד כבר בארנו הענין במס' מגלה בפרק ראשון במשנת י"ו:

שוטה האמור במשנה וכן בכל מקום ליפטר מן המצות ומן העונשין ושלא להיות קנינו קנין וממכרו ממכר הוא כל שהוא מוחזק בשוטה ואנו רואים בו שעושה איזה דבר דרך שטות סימן מובהק שבו המקרע את כסותו דרך שטות והמאבד מה שנותנין לו אבל הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה אינם סימנין מובהקין ואף בעושה אותם דרך שטות שהיוצא יחידי אימר גנדספוס אחדיה כלומר חולי המחממו ומתאוה לשאוף רוח להתקרר בו והלן בבית הקברות שמא מתכוין הוא לכשוף:

שור שהוא מועד למינו מן הסתם מועד הוא אף לשאינו מינו אא"כ ראינו בו שקרב לו שאינו מינו ולא נגח ויש פוסקין שאף בסתמו אינו מועד לשאינו מינו ולדעת זה מ"מ כל שנגח שלשה מינים כגון שור וחמור יגמל נעשה מועד לכל כמו שביארנו במקומו: