מאירי על חגיגה נ

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והרי שכל פירותיו בחזקת טומאה חוץ מאותם שהובררה טהרתן לחבר זה על ידי שמירה או על ידי שלא הוכשרו וי"מ שהפירות בחזקת טהרה אפי' היה המוכר גוי עד שידע שהוכשרו או שיהו מאותם שחזקתם מוכשרין על הדרך שהתבארו במס' מכשירי' וא"כ אתה צריך לפרשה בדברים שחזקתם מוכשרין וכלן בחזקת טומאה אלא על ידי שמירה או על ידי שהוברר שלא הוכשרו יכול חבר לומר לאחיו עם הארץ טול אתה חטים שבמקום פלוני שלא הובררה טהרתם אצלי או שהוכשרו ואני אטול כשיעורן חטים שבמקום פלוני שהובררה טהרתן אצלי או שלא הוכשרו והטעם שמאחר שהכל מין אחד אין צריך שומא בחלוקתם ומדרך ירושה הם זוכים ולא מדרך משא ומתן ומקח וממכר ואין הדבר כאלו חבר זה מחליף מין זה במין אחר לעם הארץ שנדון את הדבר כמוכרו לו שיהא עובר משום לפני עור וכו' או שמא הואיל ואין כאן אלא מין אחד יש ברירה והוברר הדבר שזה חלקו של זה וזה חלקו של זה אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים שכל שני מינין צריך שומא בחלוקתם והרי הוא כמי שמוכרו או שמא בשני מינין אין ברירה אלא חולקין את הכל וחבר שורף חלקו המגיעו ממה שהוכשר שהרי שורפין על מגעו של עם הארץ ואין לו להניחה לגת הבאה שהרי לא הועיל כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שאין צורך להעמידה בדבר שאין לו גת ר"ל שאין לו זמן קבוע כגון שכר או שאר שמנים חוץ משמן זית ושאינו משתמר עד הרגל שכל טומאתן כטהרה אלא אף בדבר שיש לו גת כגון יין ושמן זית או בדבר שהוא משתמר עד הרגל וכתבו עליה גדולי הרבנים שאם היה שם דבר הראוי לשריפה דרך הנאה כגו' שמן לנרות רשאי ולח ויבש הנזכר בשמועה זו פירשו בה מוכשר ואינו מוכשר וי"מ לח ויבש ממש ואפי' במין אחד הרי הוא כשני מינין וצריך שומא בחלוקתם שהיבש משתמר ביותר אבל מין אחד אלא שהאחד מוכשר והאחד אינו מוכשר אינו כמוכר שאין צריך שומא בחלוקתם אא"כ מפרשים לח ויבש בשנוי מינין כגון חטין שהוכשרו והוא הלח ושעורים שלא הוכשרו והוא היבש שמועה זו פרושה בחבר ועם הארץ כהנים או בישראלי' והם אוכלי חליהם בטהרה וגדולי המחברים פרשוה בישראל ולענין דמאי מפני ששמועה זו שכולה במס' דמאי ולענין מה שאמרו שאסור למכור דמאי לעם הארץ והילכך חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ שכל פירותיו בחזקת דמאי יכול לומר וכו' וזה שאמרו ושורפו וכו' פי' אחר שהפריש תרומת מעשר מן הדמאי שורפה אחר שהדמאי מוכשר שהרי הוא טמא ממגע עם הארץ ושורפין תרומה על מגען ושמא אתה שואל בשמועה זו מה שאמרו במס' קדושין י"ז ב' בגוי וגר שירשו את אביהם גוי שיכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות יין נסך ואני פירות שנמצא שיש ברירה אף בשני מינין אלא שיש לתרץ בה שחבר ועם הארץ יורשי' מן הדין אבל גר וגוי אין הגר יורש מן הדין אלא שמא יחזור לסורו ומתוך [כך] התירוה בחלוף כל זמן שלא הגיע לידו:

מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלם ואין לו דרך לילך לשם אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים או שרוצה לאכול תרומה שיש לו במקום אחד וחושש בה שתבא לידי הפסד ואינו יכול לילך אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים התירו לעושי פסח להיות בודקין מקום זה שאנו חוששין לו אם יש בו טומאה ואם לא מצאו טומאה יעברו שם בהיתר על ידי בדיקה זו ועושה פסחו שלא העמידו דבריהם במקום שיש בו כרת שהטהור שנמנע מלעשות פסח חייב כרת אבל לא התירו לסמוך על בדיקה זו לתרומה שאין במניעת אכילתה אלא חיוב עשה ר"ל ואחר יאכל מן הקדשים ואם בדק אינו מועיל לתרומה הואיל ועקר בדיקתו לתרומה היתה ויש שואלין א"כ לא נבדוק לקדשים שאף הם אין באכילתם אלא עשה ומ"מ הם מפרשין שכך הוא ר"ל שאין בודקין לקדשים אלא שיש גורסין בכאן בודקין לעושי פסח מפני שהעמידו דבריהם במקום כרת ר"ל שאם יעשוהו בטומאה הרי הוא בכרת ולא העמידו דבריהם במקום מיתה ר"ל תרומה שאכילתה בטומאה אינה אלא במיתה בידי שמים ולדעת זה בודקין לקדשים שהרי אכילתן בטומאת כרת:

בדק לפסחו ולא מצא טומאה מתוך שסומך על בדיקה זו לפסחו אוכל על ידה תרומה:

כיצד בודקין טומאה זו היה שדה זו בית הפרס מנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח ואם אינו מוצא עצם כשעורה הולך לו ואם נמצא עצם כשעורה פורש ממנו ומנפח במקום אחר וי"מ שאם נמצא בו עצם כשעורה אינו בודק עוד ונדחה לפסח שני שכל ספק מגע טמא:

בית הפרס הוא שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך ונתדקדקו ומן התורה טהור לגמרי שהמחרישה כותשת עצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם תמצא לומר עצם כשעורה נשאר בו ושמא נגע בו אין חוששין למגע שטמונין הם בתוך העפר וחכמים חששו למגע וטמאוהו עד ק' אמה ממקום חרישתו מק' אמה ואילך אינו מטמא כל עקר שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ולא התירו בזה חפוש על ידי מגריפה שאם יש בו עצם כשעורה מסיטו ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אדם אחר חרישה מותר הוא לעושי פסח מסתמא דישה אחר חרישה מדקת או נתכסו בעפר והרי אין בהם טומאת אהל ואם לא נידש ורצה לטהרו מכל וכל שלא יהא צריך נפוח התבאר בסדר טהרות שכוברו בכברה או נותן עליו עפר אחר בשלשה טפחים או מעמיק בכדי שיעור זה וצריך שיהיו שם שני תלמידי חכמים:

וסוגיא הבאה על ענין כדי יין וכדי שמן כבר ביארנו ענינה במשנה:

האריס חייב מן הדין לטרוח בתקון כלים של בעל הבית להכניס בהם פירותיו וממה שטיהרנו כליו של עם הארץ ע' יום קודם לגת נראה שהדין עליו לחזר אחר תקון כליו של בעל הבית ע' יום קודם לגת וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השלישית מהמודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס ומהמודיעית ולחוץ אינן נאמני' כיצד הקדר שהוא מוכר את הקדרות נכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחי' נאמן יצא אינו נאמן אמר הר"מ פי' כשמניח הקדרות חוץ למודיעית ונכנס והרי הוא לפנים מן המודיעית והקדרות חוץ למודיעית ובא הלוקח ולקח הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעית נאמן שהן טהורות וזהו ענין אמרם הלוקח נאמן כיון שהעקר אצלנו נאמנין על טהרת כלי חרס מן המודיעים ולפנים אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודיעית אע"פ שהקדרות הן הן הקדרות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדרות השיעור בזה אע"פ שהקדר הוא הקדר והקדרות הן הקדרות הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על המקומות והטעם כי הבא חוץ למודיעים וקונה ונכנס רואה בעל הקדרות ומרגיש בו ולוקח מהן מה שירצה ומכניסן בידו ולפיכך נאמן אבל היוצא מן המדינה אינו רואה את הקדר כי אחוריו בלתי פניו ושמא נגע זה הקדר במשקי' טמאי' בידיו בקדרות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדרות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודיעים כמו שאבאר ואמ' ונכנס לפנים מן המודיעים אבל אם ישב חוץ למודיעית אינו נאמן וכן אפי' לא הניח הקדרות חוץ למודיעית אלא שהכניסם עמו לפנים מן המודיעית יהיה הנכנס והיוצא נאמן ואפי' נגע בהן הקדר והוא לפנים מן המודיעית נאמן הוא שלא טמאם ואין הכונה בזו ההלכה אלא הפלגה כי נאמנות בטהרת כלי חרש תלוי במקום מן המודיעית ולפנים וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודיעית לחוץ כבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודיעית מקום בקרוב מירושלים ועוד נבאר מאי זה טעם הקלו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד וכל זה בעמי הארץ אבל תלמיד חכם נאמן בכל מקום:

אמר המאירי מן המודיעים וכו' כונת המשנה כשלפניה לבאר מעלה שניה שיש לתרומה על הקדש ומודיעים הוא כרך רחוק מירושלם ט"ו מילין כמו שהתבאר בפסח שני וענין משנה זו הוא שחכמים הקלו בכלי חרש הדקין כגון קדרות וכוסות וצלוחיות ללקחן מעם הארץ בירושלם שאי אפשר שלא בכלי חרס הרבה לבשל את הקדשים ולאפות את המנחות ושהיו צריכין לשברן ביומן משום נותר כדכתי' וכן כלי חרש אשר יבושל בו ישבר ולא היו קדרים חברים מספיקים להם בכל זה ובירושלם לא היו עושין כבשונות ומתוך כך אמרו במשנה זו שכל זמן שהקדר עם הארץ מן המודיעים ולפנים לצד ירושלם נאמן אותו קדר על כלי חרש שבידו לומר טהורים הם ורשאים חברים ליקח מהם עד ירושלם וכ"ש בירושלם עצמה ומ"מ כלים הגסים כגון חביות שלא היה צרכן מרבה כל כך לא היו נאמנין בהם אלא בירושלם הא בירושלם עצמה נאמנין שמ"מ צריכין הם להם לכלי היין שבמקדש ומה שביארנו למעלה שאין נאמנין על הקנקנים דוקא בשאר ארץ ישראל ודקין מיהא אף מן המודיעים ולפנים ודוקא לקדש הא לתרומה שאין שעת אכילתה עוברת אין נאמנין אפי' בירושלם וימתין עד שימצא מקדר חבר וזו היא מעלה שיש לתרומה על הקדש מן המודיעים ולחוץ אין רשאין ליקח מהם ואין סומכין על עדותם כיצד הקדר שמוכר את הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר וכו' כלומר אע"פ שזהו הקדר בעצמו שהיה חוץ למודיעים והן הם אותם הקדרות והן הם לוקחין אלו ולא נשתנה בהם דבר אעפ"כ מדת חכמים כך היא כל זמן שהיא מן המודיעים כלפי ירושלם נאמן יצא מן המודיעים אינו נאמן וי"מ ענין הוא הקדר בדרך אחרת והוא שקולא זו לא בכל ענין הוא אלא הוא הקדר כלומר שאין לוקחין אלא מיד הקדר שהביאם אבל אם מסרם קדר זה לעם הארץ אחר שבמודיעים אין לוקחין מידו והן הקדרות כלו' אף מיד קדר זה לא התירו ליקח ממנו אלא אותם הקדרות שהביא הוא מבחוץ אבל אם עם הארץ אחר שבמודיעים מסר לו קדרותיו אין לוקחי' אותם מידו שלא הותר אלא באותם שטרחו להביאם מרחוק שלא תהא מכשלן שלא להביא מהם והם הלוקחין כלו' שלא הותר ליקח מהם אלא אותם שראו את הקדר בא עם קדרותיו וי"מ לאותם שהקדרים הביאום בעבורם וראשון עקר:

זהו ביאור המשנה ומתוך כך שלא התבאר בה דין כפר מודיעים עצמו פי' בה בגמ' שפעמים שהוא כלפנים ופעמים שהוא כלחוץ שאם קדר יוצא והולך לארצו ואין דעתו לחזור עכשו בירושלם וחבר בא משאר עיירות ונכנס במודיעים כדי ליכנס לירושלם ופוגע את הקדר במודיעים דנוהו אצלו כלפנים ומותר ליקח ממנו שאם לא עכשו אימתי שניהם נכנסים במודיעים ודעת שניהם לילך בירושלם כלחוץ שהרי יש לו להמתין עד שיהא משם ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאים וראו זה את זה קודם שהיו במודיעים והיה יכול ליקח במקום הכשר מאחר שפשע הרי הוא כלחוץ וכ"ש חבר יוצא וקדר נכנס שדינו כלחוץ: