מאירי על חגיגה יט

המשנה הששית התר נדרי' פורחי' באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררין תלויי' בסערה מקרא מועט והלכות מרובות הדינין ועבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה אמר הר"מ פי' אמרו הן הן אינו ספור לזרז אבל הוא מחוסר הדיבוק ושעורו הן הן גופי תורה ר"ל המדות הבאות בהן:

אמר המאירי היתר נדרים וכו' משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ' היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג' הדיוטות פורחין באויר ר"ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ' הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי' בגמ' מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע"פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר"ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע"פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו' והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ' כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ' מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר"ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר"ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע"פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ' סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר (יגע) [יפול] מהם דמשמע אפי' במקצתם וכתי' בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע"פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ"מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה אדם אחד עובר ושנים עומדים אמר אחד מן העומדים הריני נזיר שזה העובר נזיר ואמר השני הריני נזיר שאין זה העובר נזיר הרי אותו שנתקיימו דבריו נזיר ואין הלכה כדברי האומר שאין אחד מהם נזיר שלא נתנה נזירות להתנדב באם ובספק אלא בהפלאה ודאית ועקר דבר זה במס' נזיר פרק ב"ש:

מי שגמר בלבו שלא לאכול היום ונשבע בתוך לבו על זה ולא הוציא שבועה בשפתיו אין כאן שבועה ומותר לאכל וכן אם גמר בלבו שלא לאכל פת שעורים והוציא בשפתיו פת חטים מותר בשניהם ומ"מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בלבו להקדיש אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו דכתיב כל נדיב לב ועקר דבר זה במס' שבועות:

מותר לו לאדם להעיר עצמו לקיים את המצוה בשבועה אע"פ שכבר הוא מושבע ועומד על כך שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:

בתלמוד המערב התבאר על היתר נדרים שהוא בזקן ר"ל יחיד מומחה וג' שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן ופי' שם שג' מתירים אפי' במקום שיש שם זקן ומ"מ לכתחלה אסור כמו שביארנו בשלישי של שבועות התבאר עוד בתלמוד המערב שאין ממנין זקנים אפי' לדברים יחידים אא"כ הם ראויים למנותם לכל הדברים מעשה היה ברבי יהושע בן לוי שמנה כל תלמידיו באיזה מנוי היה שם אחד שהיה סומא באחת מעיניו ולא מנהו לשום דבר ושאלו לו מפני מה לא מנהו לקצת דברים והשיבם הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד שאין ראוי לכל הדברים אף לדבר אחד אינו ראוי התבאר עוד שם שאפשר לנו למנות זקנים וחכמים אף מיוחדים שבדור לזמן ידוע ואין לנו רוע מוסר בהעברתם לאותו זמן מעשה היה ברבי שמנה אחד מן הגדולים לגבות מעות בכל הארצות לצורך הישיבה וכתב לו באגרתו הרי שלחנו לכם אדם גדול הרי הוא שלוחנו עד שיגיע אצלנו ועוד שלח להם מהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וכבר כתבנו נסח דבריהם בפירושנו:

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כך פסקוה גאוני הראשונים ממה שאמרו במס' שבת פרק נוטל רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר כל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש חולקין בדבר זה לחייב וכן כתבו גדולי המחברים ובמקומו יתבאר: