מאירי על ברכות עו

ירקות שאמרנו עליהם במשנה שמברך עליהם ב"פ האדמה אין הדבר שוה להיות דין בכלם אלא בשאוכלן בדרך שראוין לאכלן, כיצד, ירקות שדרכן לאכלן חיים ואם נתבשלו נפסדו כגון קשואין ואבטיחים ודומיהם מברך כשהן חיים ב"פ האדמה וכשהן מבושלים שהכל, וירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלים ואין דרכן לאכלן כשהן חיים כגון קרא וסילקא ודומיהן כשהן מבושלים מברך ב"פ האדמה ונראה דוקא בשצורת הירק קיימת בהם וכשהן חיין שהכל, ואם דרכן לאכלן חיין ומבושלים כגון שומים וכרתי ודומיהם מברך עליהם ב"פ האדמה בין חיין בין מבושלין ויין מבושל גם כן כתבו הגאונים שמברכים עליו ב"פ הגפן וכן הדין בתורמוס שאינו ראוי אלא לאחר שליקות הרבה שאחר שליקתו מברך ב"פ האדמה, ומה שאמרו עליו שבקנוח סעודה אכלוהו ואעפ"כ הוא צריך ברכה יתבאר למטה בשמועת דברים הבאים לאחר הסעודה וכן בפירות ערמונים בין חיין בין שלוקין ב"פ האדמה וכן בחבושים הואיל ודרכן בשניהם, ושקדים הנאכלים בדבש הנקרא נוגאט כתבו בתוספות שהפרי עיקר ועליו מברכים, ויש אומר שהדבש עיקר ועליו מברכין ואין נראה כן:

לענין מצה בפסח יוצאין ברקיק השרוי ובלבד שלא נימוח אבל אין יוצאין ברקיק המבושל ואפילו לא נימוח מפני שאין בה טעם מצה ובמרור אין יוצאין לא בשלוקים ולא בכבושים ולא במבושלים כמו שיתבאר במקומו, ואע"פ שאמרו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בזו ראוי לטעם מצה הוא וכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

הזית אע"פ שנטלה גרענותה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ אם לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה כמו שכתבנו למעלה: