מאירי על ברכות עה

דבש התמרים שזב מאליו והוא הדין לכל מי פירות שאין עיקרן למשקה כגון תפוחים ורמונים מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות אבל אם כתשן והוציא מהן משקה הרי הן כעיקר הפרי ומברך ברכה הראויה לפרי עצמו שהרי מי סחיטת הסלקא המבושלת מברך עליה ב"פ האדמה כסלקא עצמה, ויש מי שאומר שאף היוצא על ידי כתישה אינו אלא בשהכל וממה שאמר רב אשי למטה בשכר של תמרים שאין מברך אלא שהכל וכן ממה שאמרו כאן לענין חומש ר' יהושע פוטר וההיא ודאי אף בכתשן והוציא משקה נאמרה ודאי אף לענין ברכה כן, וכן בכלם חוץ מיין ושמן ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים:

תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא או חשילתא וכן הדין בכל פרי מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת וכן אם חתך את הפרי לחתיכות דקות, ריסק את הפרי והוציא ממנו משקה ורצה לאכול את הפסולת הנשאר אין מברך עליה אלא שהכל, וכבר בארנו שקנים המתוקים שסוחטים אום ומבשלים מימיהם עד שנקפא והוא הסוקרי פרשו הגאונים שמברכים עליהם ב"פ האדמה ומקצתם אמרו ב"פ העץ ומגדולי המחברים כתבו שאין מברכים עליו אלא שהכל לא יהא דבש אלו הקנים גדול מדבש של תמרים שדינו בשהכל:

ולענין זה שאמרו שומשמי קאמרת פירושו שכתש את השומשמין והוציא את השמן ורוצה לאכול הפסולת והשיבו דההיא ודאי בשהכל קאמינא ר"ל פרי המרוסק ולחותו נשאר עמו, קורטמין פירושו שהיה מנהגם לכתוש גרעיני הכרכום ומערבים בו דברים אחרים ומוצאים משם משקה ואוכלים אחר כן הפסולת על ידי אותו התערובת וכן פורצני שמוציא מהן היין ואוכלין מיד עד שלא יתיבשו אם הוא שואלו בתמרים כעין אלו שהוציא מהן הדבש ובא לאכול את הפסולת והשיבו שלא שאלו אלא בשרסקן ובא לאכלן בלחותם ביחד:

תרומה אין משנין אוכלין שבה למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, מעתה תמרים של תרומה אין עושים מהן שכ וכן אין עושין מהם דבש ולא מתפוחים שכר ולא מענבים סתוניות חומץ, וענבים סתומיות הם ענבים שמתשהין באביהם עד הסתו שאין בטבעם להתבשל עד הסתו ואינן ראויין ליין אלא לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משרין אותן מאוכל למשקה שאין אלו חשובין אלא כזיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה חוץ מזיתים וענבים כמו שביארנו, ובדיעבד הרי זה שותהו בטהרת תרומה וזה ששותהו בשגגה פטור אף מן הקרן ואין צריך לומר בחומש וכבר כתבנוהבמסכת חולין, ומכל מקום מרסק הוא פרי של תרומה או חותכו מסכין לחתיכות קטנות ואינו חושש:

שתיתא והוא שבלים רכים של שעורים שעשאן קליות וטחנן וערב קמחן במים, אם היא עבה לאכילה עשאוה ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל ולא מפני שהיא ראויה לשתיה לבד, שהרי אנגרין משקה הוא ודינו בב"פ האדמה וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא מן הפרי, אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה, וגדולי המחברים כתבו בקמח של חמשת המינים שקלו אותו וערבוהו במים או בשאר משקין אם הוא עבה עד שראוי לאכילה מברך מיני מזונות ואם רך עד שהוא ראוי לשתיה מברך שהכל, ואפשר שלדעתם לומר שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה לרפואה הוא עשוי:

עירב קמח זה במים מערב שבת, בוחשין אותו בשבת שלא ישאר קמח בשולים ומותר לשתותה בשבת שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה, וכן הדין ששותים זיתום המצרי אע"פ שאינו משקה הרגיל הואיל ובריאים שותים אותו לפעמים וכל שלרפואה מברך עליו שהכל אחר שיש באכילתו קצת הנאה, וכן הדין בכל המרקחות שאין הבריאים רגילין לאכלו, אם אכלן זה לרפואה מברך עליהן שהכל ואפילו היה בהם מפירות האילן, אבל מה שהוא רגיל לבריאים כגון מרקחת הזנגביל וכיוצא בו כגון שמן שעל ידי אנגרין מברך ברכה הראויה על העקר שבו:

מה שביארנו שעל הפת מברך המוציא לחם וכו' אם בירך מוציא לחם מן הארץ יצא, שהרי משמעו גם כן לשעבר כגון אל מוציאו ממצרים ומכל מקום ראוי לו לכתחלה לברך המוציא הואיל ונחלקו בהמוציא אם משמעו להבא או לשעבר ועלה בידינו שאף המוציא משמעו לשעבר ראוי לברך כן שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, ולא עוד אלא שלא להבליע ולערב מ"ם שבסוף העולם למ"ם שבראש המוציא, וכן כתבוה בתלמוד המערב, ואם תאמר בלחם מן הארץ בזו לשון מקרא הוא שנא' להוציא לחם מן הארץ וכן שאי אפשר לתקן בו כלום, שאין לומר מן הארץ לחם [א"י למה לא יברך המוציא מן הארץ לחם ועי' ברשב"א ביאר הטעם שאין לומר מן הארץ לחם להזכיר הדבר שמברכין עליו בסוף ע"ש] ובשאר ברכות מיהא כגון בין גומל להגומל מעביר להמעביר מבדיל להמבדיל בורא להבורא אין מדקדקין בהם, לא נחלקו במוציא להמוציא ובלבער ועל ביעור, אבל שאר הברכות אין מדקדקין בהם אלא כמו שהותקנו, ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב על דעתון דרבנן אומר הבורא פרי הגפן, אין הדברים מדוקדקים ויש מי שטורח בכלם ואין עולה בידו: