מאירי על ברכות סא

אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצלות ר"ל יאוש ובלתי כונה ולא מתוך עצבות עד שיתישב דעתו, והוא שאמרו בעירובין [ס"ה ע"א] הבא מן הדרך אל יתפלל אלא שבאלו צריכים הם להתישב ולהתפלל וכן לא יעמוד להתפלל מתוך דברים בטלים ולא מתוך דבר הלכה עמומה שאפשר שיטריד מחשבתו בבלבולה בשעת תפלתו אלא מתוך מחשבה פנויה ומיוחדת ואם נפטר מתוך הלכה פסוקה שאין בה מחלוקת ולא משא ומתן אע"פ שהם דברים מחדשים עומד ממנה לתפלה ואין בכך כלום, ובתלמוד המערב אמרו מתוך סוף דין הלכה כלומר פסק הלכה וגמר דין שלה עד שלא יהא לבו עוד טרוד בה:

בנות ישראל הן החמירו על עצמן בספירת ימי נדתן שאפילו רואות בהתחלת הראיה ושלא במנין ז' הנקיים אפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שתחלת נדה הוא וממעין סתום הוא יוצא ואין בו חשש זיבה אעפ"כ החמירו על עצמן לישב עליו ז' נקיים, ודבר זה אע"פ שאין זה מקומו אחר שהיא נזכרת תמיד בכמה מקומות בתלמוד ושאין רוב תלמידים בקיאים בה, רואה אני להודיע בקצרה עקרי הדברים כדי לידע בבירור מהו חומרתן של בנות ישראל ומה ראו על ככה ומה הגי אליהן, והענין הוא שענין נדה חלוק לג' ענינים הראשון נדה של תורה, השני נדה של חכמים, השלישי נדה של בנות ישראל ר"ל שבאו חכמים והחמירו על של חכמים, וכיצד הוא דבר זה תדע שבדין תורה היה הענין צריך למנות בדין נדה ובדין זבה קטנה ובדין זבה גדולה ודרכים שבהם היו מונים כך הם, כשהיתה האשה מתחלת לראות דם טפה כחרדל או פחות או יותר הואיל והיתה רואה את הדם ממקור דמיה שאין הדין כך אלא ברואה הא במצאה כתם אין מחמירים בה אלא בכגריס ואף הן לא החמירו בהן על עצמם ולא נאמרה שמועה זו אלא על ראייה הבאה מן המקור ואל תחוש כלל למה שפרשוה רבים בכתם, שהדברים משובשים הם וטעות מפורסמת וכן רבים פרשו בדמיון החרדל שלא נאמר לענין כמותו אלא לענין צבעו שהיא ירוק ודעתם שהחמירו על עצמם אף בדם ירוק, ואף זה אינו שאע"פ שאין אנו בקיאים במראות הדמים הירוק והלבן מיהא טהורים לגמרי אף בזמן הזה כמו שבררנו במקומו:

ונשוב לדברינו והוא שכיון שהתחילה לראות טפת דם הרי היא נדה ועל זה נאמר שבעת ימים תהיה בנדתה ואין בזה הפרש בין שלא ראתה עוד כל ז' בין שראתה בכל יום מן הז' שאפילו ראתה כל ז' רצופין מכיון שפסקה בשביעי טובלת בלילה של שביעי שמחרתה שמיני וטהורה לביתה, המשל בזה הרי שראתה יום א' מונה עד יום שבת שהוא ז' והן שראתה כל השבעה אלא שפסקה בז' עצמו הן שלא ראתה אלא פעם ראשונה טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה וצריכה היתה להזהר שלא לטבול מבעוד יום, ולא משום טבילה סמוך לחפיפה אני נוגע כאן, שאיני מכוין עכשיו אלא לבאר דרך משל ימי הספירה, אלא שמתוך שאמרה תורה שבעת ימים תהיה בנדתה למדו מפי השמועה שכל ז' תהיה בנדתה כלומר שלא תטבול לנדתה כל ז' ואם טבלה בשביעי מבעוד יום ואע"פ שלא כוונה להזקק לביתה עד הערב אין טבילתה טבילה כלל, והוא שאמרו [פסחים צ' ע"ב] כל חייבי טבילות טובלים ביום חוץ מנדה ויולדת שטובלות בלילה כלומר ככל חייבי טבילות רשאים לטבול ביום אחרון של טומאתן וטהורים מיהא לערב כענין מה שאמרו [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, אבל נדה ויולדות הוזהרו שלא לטבול עד שיכלו לגמרי כל ימי טומאתן והוא שיעברו ז' ותכנס לליל ח' ולא משום פסול טבילת יום נגעו בה אלא משום פסול טבילה בתוך זמן טומאה, ונמצא מעיקר הדין שאם התרשלה ולא טבלה בליל שמחרתו ח' שרשאה לטבול ביום ח' אפילו ביום שהרי מכל מקום כלו ימי טומאה אלא שחכמים החמירו בדבר שלא לטבול ביום כלל אע"פ שכלו ימי טומאה, יתלו הטעם משום סרך בתה כלומר שאפשר שהבת הגדילה עם אמה ולומדת ממעשיה תראה שהיא טובלת ביום ושמא היא סבורה שיום ז' הוא ומרגלת עצמה לטבול לנדתה בשביעי:

ונשוב לדברינו והוא שטבילה בזמנה הוא בליל שעבר שביעי אלא שאם שהתה מלטבול טובלת לכשתרצה כל זמן שלא ראתה לאחר כן ועומדת באיסור נדה עד שתטבול ואע"פ שלא מצינו בתורה טבילה לנדה בהדיא תהיה בנדתה כתיב, ופי' בתורת כהנים תהא בנדתה עד שתטבול ואף בכל הטמאים כתיב ורחצו במים זה בנה אב לכל יומא שהוא בטומאתו עד שיטבול, וכן כתבוה גדולי המחברים וראשוני הגאונים הביאוה בקל וחומר ממגעה דכתיב הנוגע במשכבה ירחץ במים, ואחרוני הרבנים הביאוה מדכתיב בכלי מדין אך במי נדה יתחטא ופרשו גדולי הרבנים בסוף מסכת ע"ז מים שהנדה טובלת בהן אלמא נדה צריכה טבילה, ומה שכתבו גדולי הרבנים שטבילת נדה אינה מדברי תורה אלא דברי סופרים הואיל ולא מצינו טבילה בתורה לנדה אלא לזבה אין הדברים נראין:

ונשוב לדברינו והוא שאחר שעברו ז' ימי נדה נכנסים עליה ימי זיבה ר"ל שאם תראה אחר שביעי אין זו הראיה עושה נדה אלא זבה, והענין הוא שבז' הראשונים דמיה של אשה מרובים וראויה להיות שופעת יום אחר יום הן שיארע כן הן שלא יארע כך שהרי מכל מקום כלל הענין כך הוא בראוי ומפני זה החמירה בה תורה להיות טמאה כל ז' אף בראיה אחת אבל מכיון שעברו עליה ז' כבר נסתלקו דמיה ומפני זה הקלו בה מן התורה שאם תראה יום אחד באותן ימי זיבה ותפסוק יום אחר טובלת וטהורה לביתה, וכן בכל ימי זיבה שהם י"א יום והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה עד שתראה בהם ג' רצופים אבל אם ראתה ג' רצופים מכיון ששקעה כל כך בזמן שהיו דמיה ראוים להסתלק החמירה בה תורה הרבה וקראתה זבה גדולה, ולא הפקיעתה מן הטומאה עד שתמנה ז' נקיים לאחר היום שפסקה ראיתה ותטבול ולא עוד אלא שהטעינה קרבן אחר טבילתה, וימי זיבה הללו שהדין בהם כך הם מתחילים אחר ז' של נדה והלכה למשה מסיני שהם נמשכים י"א יום שכל אותם י"א יום הדין בהם כך הן שראתה אותם הג' ימים בתחלתן הן באמצעיתם הן בסופן מכיון שכלו י"א, כלו ימי זיבה וחזרו לה דיניה הראשונים שבנדה מפני שכבר חזרו דמיה לאיתנן וכל ראיה שתראה בי"ב וממנו ואילך עושה נדה וסופרת ז' ימי נדה:

ונשוב לבאר דין י"א יום אלו והוא שאם ראתה יום א' מהם שהוא ח' לנדתה הן שראתה בתחלת הלילה תיכף שעבר ז' הן שראתה בסוף היום כיון שפסקה משמרת כל הלילה ואם לא ראתה כלום משמרת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה שהזבה רשאה לטבול ביום אחרון של טומאתה ואע"פ שעדיין היא בתוך זמן טומאה ובלבד שלא תזקק לביתה עד הלילה וזו שטבלה משמרת אחר טבילה כל היום ואם לא ראתה טהורה לביתה בלילה וכן בכל יום שמי"א יום הללו שתראה בהם שומרת על דרך זה יום של מחרתו וכל שתמצא יום טהור כנגד יום טמא טובלת בבוקר וטהורה בערב על הדרך שביארנו, וזמן זה היא נקראת שומרת יום כנגד יום או זבה קטנה וכן אם אירע שלא הגיע ליום טהור כנגד ב' ימים טמאים ר"ל שראתה ב' ימים רצופים ושמרה הלילה שמחרתו ג' וטבלה ושמרה עד הלילה אף זו טהורה לביתה, לא הגיעה לכך אלא שראתה ג' ימים רצופים בתוך י"א אלו, הן בתחלתן הן באמצען הן בסופן הרי היא זבה גדולה ואינה חוזרת עוד לימי נדה עד שתספור ז' נקיים ספרה ז' נקיים טובלת בשביעי שהזבה טובלת ביום אחרון של טומאה כשאר חייבי טבילות אבל לא תשמש בו ביום שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצאת ביאתה בקרבן. זהו דין נדה של תורה ובזמנים אלו שהזכרנו היו חכמי ישראל על כנם יודעים בטוב טהרה וטומאה והיה מתברר להם מתוך חכמתם איזהו מראה של דם טמא שממנו יהוא ראוי להתחיל במנין ז' ימי נדה ואיזה מראה של דם טהור שלא יהא מעלה או מוריד בה, אחר כן נתמעט לבן של חכמים מפני כובד הגליות ותכיפת הצרות וחששו שמא יטעו בדבר זה שזדונו כרת ושגגתו חטאת שהרי אפשר שתראה האשה ז' ימים וכל ששה הראשונים מהם דם טוהר ואינם מעלים ולא מורידים ונמצא שביעי שלה שהוא ראשון וסברוה לטבול בלילה והיא צריכה לישב עוד ו' ימים ואפילו תאמר שמא נמצא חכם בקי במראות שאפשר לברר הדבר על ידו אפשר שתטעה מצד אחר במנין הנדות והזיבה, הגע עצמך שיצאה מז' של נדה ונכנסה לימי זיבה של י"א יום וכלתה מקצתם בלא ראייה ואחר כך ראתה ג' רצופין בסוף י"א והם ט' וי' וי"א ומכיון שכבר עמדה רוב ימי זיבה בטהרה סבורה היא שתחלת נדה היא ולא תמנה ז' נקיים. לפיכך עמד רבינו הקדוש והתקין שכל שראתה יום א' תשב ו' נקיים אחריהם וזה מחשש ראשון שהזכרנו ואם ראתה ג' אף בימי נדה תשב ז' נקיים אחריהם וזה מחשש שני שהזכרנו, ונמצא נדה של חכמים כל שראתה יום א' או ב' תשב ו' נקיים כל שראתה ג' רצופין תשב ז' אחריהם, ובדבר זה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדות וזיבה כלל. בנות ישראל החמירו עוד אחר כן וחששו שמא ברואה אחת שתקנו חכמים ו' נקיים אפשר לענין שיגיע לידי טעות הגע עצמך שהיתה זבה וסופרת ז' נקיים ושמא מתוך שכבר עמדה לה ו' ימים בטהרה היא סבורה שהיא תחלת נדה ולא תמנה אלא ו' נקיים ואע"פ שחששא זו רחוקה היא שהרי ספירת ז' דבר הניכר הוא מכל מקום יש לחוש בקצת נשים שאינן בקיאות וכן שהדבר נוח להם להיות המנין שוה בכלן ולא תהיה זו מונה ו' וזו ז' דנו בעצמן בנות זריזות מה לנו בעיכוב יום אחד ואין בין ו' לז' אלא יום אחד בלבד לפיכך תקנו בעצמן שכל ראייה שתראה אך שלא במנין הנקיות יהו חוששות עליו לזיבה גמורה ואפילו דם טפה כחרדל שהדברים מוכיחים בה שהיא יוצאת ממעין סתום ולא ממעין פתוח והרי עכשיו הוא מתחיל לצאת ואין לחוש שכבר נפתח ושתהא ראייה של יום ג' כדי למנות עליו ז' נקיים. ולענין שפירשנו הוא אומר אפילו דם טפה כחרדל ולא שיהא בזה רבותא למיעוט הראייה שאף מן הדין האשה מיטמאה בכחרדל ופחות מיכן וכן לא נאמרה לענין כתמים שבכתמים לא החמירו כלל, נמצא עכשיו שכל ראייה בעולם שתראה בודקת עצמה בכל יום בבגד לבן וביום שתפסוק משמרת עד לערב שיכלו לגמרי ימי ראייה או יום ראייה לובשת בגדי לבן ר"ל חלוק לבן קודם שתכנס בתחום ז' נקיים ומונה ז' נקיים וא לא לבשה החלוק הלבן עד הבקר מנהג בנות ישראל שיום לבישת החלוק בכלל ימי הטומאה ואינה מתחלת למנות ז' נקיים עד הלילה שיום לבישת החלוק הוא נדון אצל הנשים בימי הפסק לכללו בימי הטומאה למנות ז' נקיים מיום מחרתו ומתוך כך יש מהן שלובשת אותו ביום ההפסק כדי למנות ז' נקיים תכף שנשלמו ימי הטומאה ולא הצטרכו להוסיף יום אחד מדעתן, ומעיקר הדין שתהא רשאה לטבול בשביעי אחר הנץ החמה שהרי אם נדות הן כבר כלו ימי טומאה ואם זבות הן הרי זבה טובלת ביום אחרון של טומאה אלא גזרו חכמים שלא יהו עושות כן שמא תשמש ביומא ותראה ותסתור אלא טובלת בלילה שהיא תחילת ח' ואף ביום ח' אסור מכח תקנה ישנה של סרך ביתה שהרי יש לה מקום אף בזמן הזה שמא תטבול בז' ותבא לידי ספק כרת אם שמא חס ושלום תרבות שלה רעה אלא במקום אונס כגון חשש צינה או אימת גנבים ולסטים התירו לה הואיל ועבר ז', ואף בלא שום חשש אם עברה וטבלה ב' אינה צריכה לחזור ולטבול אלא תזהר ותהא רשאה ושלטאה בעצמה שלא תבואה רגל גאונ ויד נמהר אל תנידה שמא תראה ותסתור ונמצאת בספק כרת, ויש מי שהורה שאין טבילתה טבילה, ואל תחוש לדבריו ואע"פ שגודלי המפרשים נסכמים בה, וכן יש מי שמשתבש להחמיר בזמן הזה לרואה דם למנות ז' ימי נדה ואחריהן ז' נקיים וכל זה שבוש גמור מבואר ההפסד לכל מי שבקי במקומות שהוראות אלו יוצאות משם אלא שבמקומן יתבארו פרטי הדברים יותר, אלא שכוונתי לכתוב בה כלל קצר לידע ענין חומרתן מצד שזהו המנהג שנהגו בה היום בכל מקומות ישראל מפני שחומרא זו אע"פ שבנות ישראל הן הן שהחמירו וחששות רחוקות הביאום לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא הענין שקראוה בכאן הלכה פסוקה:

אין התבואה חייבת מן התורה במעשר עד שתעשה דגן ר" שיתמרח ושיכנס בבית דרך פני פתח הבית וכלם למדנו מן המקראות שיתמרח שנאמר דגנך ואין דגן אלא אחר מירוח, ושיכנס בבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ודרך פתח הבית שנאמר ואכלו בשעריך, מרחו והכניסו לו דרך גגות או שהכניסו דרך פתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר ומותר מן התורה אף לאדם ואך באכילת קבע אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנו אדם אכילת קבע אלא אכילת עראי ואסור להערים בכך ר"ל שיעשה כן בכונה שיאכל ממנה עראי בלא מעשר, אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר מן התורה אפילו בתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אלא שכל שתהא נקבעת למעשר אסורה אף לבהמה מפני גזל השבט או מדין אסור אכילת עראי לאדם אף הוא רשאי להערים, מכאן אמרו מערים אדם על תבואה ואינו ממרחה אחר דישה אלא שמכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר להפקיע ממנה אכילת עראי ומאכיל את בהמתו וכל שכן אם הכניסה בשיבלין על דעת שיעשה ממנה עיסה, הא הכניס שבלים על דעת לעשות מלילות הוקבעו בכניסתו, אבל במוץ אין ראויות למלילות ומכל מקום אם חזר ומירח בפנים הוקבע למעשר שהמירוח קובע אף בראש גגו הואיל ונתחבר עמו ראיית פני הבית אלא שהוא זורה מעט מעט ואוכל, וכן מאכיל לבהמה הא אכילת קבע ולאדם ודאי אסור מדרבנן. ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בשני של נדה [ט"ו ע"ב] ובשלישי של ע"ז [מ"א ע"ב] בענין אין ספק מוציא מידי ודאי שהקשו בה ממה שאמרו [פסחים ט' ע"א] חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבל ספק מעושר וכו' וקאתי ספק וכו' ותירץ ספק וספק הוא דילמא עביד כר' אושעיא ובזו ודאי בחזקת מתוקנים לאכילת קבע הוא אומרה אלמא זו של ר' אושעיא אף לאדם ואף לאכילת קבע היא עד שמתוך כך כתבו גדולי המפרשים שאף זו של חבר דוקא לאכילת עראי או לאכילת בהמה ומכל מקום נראה לי לפרשה דילמא עביד כר' אושעיא ואין כאן אלא איסור חכמים ובמקום ספק וחזקת חבר לא גזרו, ואם תאמר והרי בדיקת חמץ דרבנן וספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק, ההיא לכתחלה ומשום חומר חמץ ומכל מקום הם מפרשים מתוך קושיא זו שזו של ר' אושעיא הוא הדין לאדם ואף בקבע ואע"פ שבמרחו בשדה אסור לאדם בקבע אף קודם שיכנס לבית בזו מפני שאפשר לבו לכלל חיוב בראיית פני הבית אבל זו שאי אפשר לבא לידי חיוב מותר אף לאדם ובקבע, ושמא תאמר אף זו ימרחנה ותבוא לכלל חיוב כמו שכתבנו, הם פרשוה בשנקהו מן המוץ שלא על ידי מירוח שזו אינה באה לכלל חיוב לעולם ולפיכך אוכל מהם קבע, והאי דנקט בהמתו משום דלאדם אין דרך להערים בכך והלא גנאי הוא לו ומכל מקום אין צורך בכך כמו שכתבנו אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ז ע"ב] גלגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר ופרשו הטעם משום בעלי כיסין ר"ל עשירים שמוכים תבואתם לעכו"ם קודם מירוח וחוזרים לקנותה מהם לאחר מירוח, והקשה להם אם כן חלה נמי ותירץ עביד לה פחות משיעור והקשה תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא אלמא שאף לאדם מותרות בכך שאם לבהמה מה הועלנו מ"מ ימכרנה לעכו"ם ויחזור ויקננה ליפטר אף לאדם, ומכל מקום יש מפרשים בה מירוח עכו"ם בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועלנו והרי פוטרו מצד אחר כדר' אושעיא, או שמא מכל מקום יש לו בהמות מרובות וירויח אך בפטור לבהמה הרבה, או שמא יש לפרש הואיל ובחשודים לכך אנו עוסקים אף הוא מיקל בשל סופרים ועביד לה כר' אושעיא, וכל שכן במקום שמן הדין כך הוא אלא שמצד גזירה באין עליהם, ומה שאמרו במסכת ביצה (י"ג ע"א] הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי דאלמא הא קבע לא מסייעת לשיטתנו, אלא שהם דוחים אותה שמאחר שראויות לעשות מהם מלילות הוא שאמרו כן אלא שעיקר הדברים כדברנו וכסתם לשון השמועה שאמרו ומאכיל לבמהתו, יש מפרשים שמכיון שנכנסה לבית בלא חיוב כגון שהכניסה דרך גגות אם הוציאן אחר כן והכניסן דרך הפתח אינו חוזר לחיובו שמכיון שנפטרה נפטרה ואין הדברים נראין:

המקיז דם לבהמת קדשים אסור אותו הדם בהנאה ואם נהנה ממנה מביא קרבן מעילה כמי שמעל בגופה של בהמה אבל דם בהמת קדשים שנשחטה הואיל ועומד לזריקה ולכפרה אין בו מעילה והוא שתאמרו לכפרה נתתיו ולא למעילה, והקזה גופה יש אוסרין אותה לכתחלה משום הטלת מום ופרשו שמועה זו בדיעבד ומכל מקום נראה שאף לכתחלה מותר הואיל וכונתו לרפואה כגון שאחזה דם:

דברים אלו יראה שלא נאמרו אלא בתלמידים כדי שלא יעמדו לתפלה מתוך דבר הלכה עמומה ודעתייהו עילוה אבל מי שאינו שונה הלכה כל כך למה אלא יישב דעתו ויתפלל ובתלמוד המערב אמרו העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה כלומר וצריך לישב דעתו באיזה דבר ואנו נוהגין מתוך כך לומר אשרי קודם תפלה:

לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו ויתגלגלו זו עם זה מענין לענין עד שיזדמן איזה דבר של הלכה ביניהם כדרך שהביאו ברב כהנא דאלוייא לרב אשי ושאלו מה שהיו רגילים לומר בציניאתא דבבל דמאדם הראשון איתנהו מה הכונה בענין זה והשיבו שהענין מדכתיב ולא ישב אדם שם ופירושו אדם הראשון כלומר שלא גזר עליה לישוב וכל שגזר עליה לישוב נתישבה והענין נאמר דרך משל כלומר לרוב חשיבותה שמעולם הוכנה בטבעה להיות כך, וכן הענין באותן ציניאתא שמעולם היה אותו מקום ראוי ומוכן לכך, ומכל מקום כל שלא נזדמן להם אינו צריך להביא להם שמועה שלא על אופן אלא שיפטר ממנו בדברי שבח ומוסר, וזהו לדעתי שאמרו כי הא כלומר שנזדמן להם כן על אופן וכן משאח"כ רב מרדכי אלוייה לרב דימי וכו' ולא הזכיר בה כלום ומה בא ללמדנו אם מצות לוייה גופה תינוקות של בית רבן יודעין, אלא שלא נפטר ממנו מתוך דבר הלכה ולמד שכל שלא נזדמן להם כך אין קפידא בדבר ולא מצות חכמים אלא שאם אפשר לגלגל כן הדבר נאה והיה לו לפרש אלוייה ולא נפרד ממנו בדברי תורה אלא מתוך שאין הדבר נאה לומר עליהם שתהא תורה זזה מפיהם שעה אחת שבקה, ומכל מקום צריך שיפטר דברי שבח ורצוי ומוסר, ומה שאמר בכך מצינו בנביאים הראשונים שהיו מסיימים דבריהם בדברי שבח כתבו עליה בתלמוד המערב אמר ר' אליעזר חוץ מירמיהו, אמר ר' יוחנן אף הוא בנחמות חתם ככה תשקע בבל ולא תקום וכתוב עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריבו חתם ולא בחורבן המקדש והא כתיב והיו דראון לכל בשר ההוא בעכו"ם הוה עסוק, והא כתיב כי אם מאוס מאסתנו וכו' השיבנו במקום אם מאוס, ואף אליהו לא נפטר מאלישעא אלא מתוך דבר תורה דכתיב המה הלכו הלוך ודבר במה היו עוסקים ר' יהודה אומר בק"ש כד"א ודברת בם, ר' זעירא אמר בבריאת העולפ כד"א בדבר ה' שמים נעשו רבנן אמרין במרכבה דכתיב רכב אש וכו':

ומגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאת בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח ואין לפרשה בי"ח כמו שפירשו קצת מפרשים חדא שאין יכול לשוח בכלם אלא באבות והודאה ועוד שאין רשאי לזוז ממקומו:

התבאר במסכת יבמות שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכן שיראה את עצמו כאלו שכינה שרויה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד וכאן אמרו שמכל מקום צריך שיכוין לבו לשמים והוא ענין לבו למעלה ופי' עיניו למטה כדי שיראה נכנע לפניו ית', בתלמוד המערב אמרו שהמתפלל בתוך ביתו בייחוד וכונה יתירה כאלו מקיף את עצמו מחיצות ברזל כלומר שהוא יכול לעמוד בטוח בתפלתו שהיא מקובלת ושאלו בה והא תני שצריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפלה ותירץ כאן ביחיד כאן בצבור:

כבר התבאר שג' תפלות אדם צריך להתפלל ביום וכבר נרמז כל על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וכו' וכן התבאר זמן מיוחד לכל אחת מהן וכבר נרמז כן על ידי דוד שנא' ערב ובקרא וצהרים אשיחה ואהמה, וצריך להתפלל לכתחלה לרוח שכנגד ירושלים כמו שנרמז בדניאל נגד ירושלים, ואין המנהג להקפיד אלא על רוח המערב שהופך עורף לבית המקדש:

המתפלל ראוי לו להתפלל בלחש כבר אמור על ידי חנה וקולה לא נשמע כלומר שאינו נשמע לאחרים הא מכל מקום צריך הוא להשמיע לאזנו, ומכל מקום יש אומרים שלא נאמר כן אלא בק"ש אבל בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו ת"ל וקולה לא נשמע, ומכל מקום בברייתות שלנו אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחלה צריך להשמיע אזן, ואף בתלמוד המערב שבפרק קורא אמרו תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסה כלומר דקאמר בשמע לא יצא אלמא דלכתחלה מיהא צריך להשמיע לאזנו:

ולעולם יתן שבח לבורא ואחר כך ישאל אדם צרכיו וכבר מפורש על ידי שלמה לשמוע על הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו תחנה או בקשה, ובתפלה הקבועה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות ופירשו הגאונים דוקא בצרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלים ולזו התירו בזכרנו לחיים וכו' וכתוב לחיים וכו' ובתלמוד ע"ז התבאר שאם בא לשאול דבר שאינו קבוע בתפלה שואלו בשומע תפלה ואם בא לשאול בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר:

אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי יום הכיפורים אע"פ שלא עקר את רגליו אומר ויפה לו לעשות כן:

בתלמוד המערב אמרו והיה כי הרבתה להתפלל מכאן שהמרבה בתפלה נענה, ומכל מקום לדעת גדולי המפרשים אחר שאמר יהיו לרצון וכו' אבל יהיו לרצון ראוי לאמרו אחר שמנה עשרה מיד שכן דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות, וכן מוכיח מה שאמרו בפרק תפלת השחר, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אינו חוזר לראש ואם איתא דיניו לרצון נאמר בסוף תיפוק לי דהא בעי מימר יהיו לרצון דעדיף מתחנונים אלא ודאי אחר י"ח אמרוהו מיד, ויש אומר שראוי לומר כן בתחנונים דאתי מעלמא אבל אלהי נצור שהוא קבוע בתפלה הרי מצינו בפרק קורא דמר בריה דרבינא אמר אלהי נצור וכו' עד יהיו לרצון וכו' ואע"פ שדוד אמרו לאחר י"ח פרשיות אף זה סוף י"ח הוא קרוי:

המתפלל צריך שיחתוך מלות התפלות בשפתיו שיהא דבורו ברור לו ועל ידי כן כונתו מצויה ביותר:

כל הרואה דבר בחברו שאינו הגון ראוי להוכיחו ולהודיעו שאינו ראוי לעשות כן וכבר התבאר במקום אחר עד היכן הוא תוכחה, ומי שחשדו אחר דבר שאין בו ראוי לו להודיע לזה שהוא חושדו שאין בו אותו דבר שעליו הוא חושדו, והחושדו צריך לו לפייסו על שחשדו וראוי לו שיברכהו: