מאירי על ברכות ס

אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:

כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:

כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:

מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא:

אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום. אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו. שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

במסכת סוטה [מ"ח ע"א] התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה: