מאירי על ברכות לב

המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שתה אשתו וכו' משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר"ג, ופי' המשנה הוא שהדבר ידוע שהאבלות ז' הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל' מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל דברים האסורים כל ז' כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז' אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא, ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור"ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היהת דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מקל, ואלו היתה רחיצה של תענוג אפילו בשעת אבלות סופרים לא היה מקל אלב מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך, וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן, אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת ענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה, ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטים שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך, וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך, וכן כתבו חכמי צרפת בפי'. ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז' אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל "ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר' אבא מהו דסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע"פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה, אינו כן ובמקומו יתבאר, ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן, ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אומר מדאורייתא אלא ר' יהודה במסכת זבחים פרק טבול יום, אבל רק שמעון ור' נחמיה ור"ג דהכא כלהו סברי מדרבנן, וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב, ואמרו עליה בגמ' מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא, והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה, ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלות ברגל, דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י"ט ודחי עשה דיחיד דאבלות, ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבולת דמעיקרא נמי נקרא עשה דיחיד ואם איתא אפי' עשה דיחיד ליכא, ומכל מקום גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו', ויש שתירצה באבלות ל' שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז' ונכנס לתחום ל' רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז' לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה, הא אם פגעו בתוך ז' אינו מפקיע אבלות של ז' דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו, וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא [צ"ח ע"א] והיא משנת המפריש פסחו ומת שהק' בגמ' אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו' אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום, והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מכל מקום הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום, וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה, ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע"פ מת מבעוד יום, ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורהזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר. (ז' וכשמת טבי עבדו וכו' כל זה מבואר):

המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו' גם זה אינה מכלל הפרק אלא ע"י גלגול ומה שאמרו שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו' אין מקבלין וכו' כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחומו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר"ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלין שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפילו היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלים תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב, ואין מספידין עליהם ואין תורת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה, יש אומר שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אלא אם כן ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר"ג:

אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם, וכן אין קורין אמהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה:

אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו' ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע אחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י"ח מיד, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשר עמו שדוד אמרו לאחר י"ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר [כ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש, ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו' חוזר לעבודה, ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו' וכמו שמרו בתחלה אומר ה' שפתי ולבסוך אומר יהיו לרצון וכו' אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו, ומכל מקום אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהיו לרצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכה לומרו בשביל יהי רצון ואעפ"כ הואיל והתחנונים אינם חובה, אחר שמונה עשרה מקירי ואף כעין תחנונים היא, וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו' וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים: